הפחתת מענק איחור בהגשת תביעה

הוראות החוק הרלבנטיות הן – סעיף 296 (א) לחוק קובע: "כל תביעה לגימלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". סעיף 296 (ב) (1) לחוק קובע: "הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגימלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגימלה שהוא זכאי לה, ובילבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגימלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגימלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגימלה". סעיף 107 (א) לחוק קובע: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש; הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובילבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה." סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה". התובע טוען כי מירוץ ההתיישנות אמור להתחיל ביום 1.5.16 עם הגיעו לגיל 18.

אמנם בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו – המוסד לביטוח לאומי (24.8.18) אשר דן בסמכות בית הדין לעבודה להארכת מועדים ושניתן לאחר הילכת דולאני [עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי 26.9.17)] נקבע כי: "אין עוד תחולה לטעמנו לחריגים השונים של חוק ההתיישנות (שממילא לא הוחלו במלואם - עניין אבו רמוז בו נדחתה החלת סעיף 16 לחוק ההתיישנות), וכל ההצדקות לאיחור בהגשת התובענה תיבדקנה במסגרת שיקול הדעת שיופעל מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין. " אלא שקביעה זו לטעמי לא באה לצמצם את החריגים שבחוק ההתיישנות העוצרים את תקופת ההתיישנות, אלא באה להרחיב את שיקול הדעת של בית הדין והטעמים המיוחדים להארכת מועד.

...

יחד עם זאת פרשנות תכליתית מביאה למסקנה כי אין להביא במועד 12 החודשים שבסעיף 296 את הזמן בו לא מלאו לתובע 18 שנים או את הזמן בו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10,11 לחוק ההתיישנות).

התוצאה הינה כי התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין.

ביום 7.8.19 הודיע הנתבע לתובע על קביעת דרגת נכות בגין ליקוי השמיעה וכי תשלום המענק יופחת בשל שהוי בהגשת תביעה לקביעת דרגת נכות.

בפסיקה נקבע כי קביעת תקופת היתיישנות מקוצרת בתביעות המוגשות נגד המוסד לביטוח לאומי נובעת בין היתר מהקושי בהתגוננות מפני תביעות המוגשות נגדו כעבור זמן רב. כך נפסק כי "לסוגיית ההתיישנות בתובענות נגד המוסד לביטוח לאומי יש היבטים סוצאליים-צבוריים... לסוגיה זו יש גם היבט מנהלי המתייחס ליכולתו של המוסד להיתגונן בתובענה המוגשת נגדו לבית-הדין באיחור. משום כך, ככל שחולף זמן רב יותר מיום מתן החלטת המוסד ועד הגשת התביעה, ניתן להניח שהקושי של המוסד להיתגונן בתביעה הולך וגובר" (עב"ל (ארצי) 31/98 אליהו סולן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 448).

...

לחילופין טוען התובע כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור נוכח חוסר הארגון בהתנהלות הנתבע, ובשל מצב רפואי אישי אשר מנע ממנו לטפל בהגשת תביעה זו. מנגד, טוען הנתבע כי מכתב הדחייה נשלח לתובע בדואר רשום כבר ביום 9.2.16, בעוד התביעה לקביעת נכות הוגשה רק בשנת 2019, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

הארכת מועד התובע טוען טענה חלופית לפיה יש להאריך את המועד להגשת התביעה, משלושה טעמים עיקריים, אולם כפי שיוסבר להלן, לא שוכנענו כי יש לקבל לקבלם: ראשית, התובע טוען כי יש להאריך את המועד היות והנתבע לא פעל מולו בהגינות ועקביות, ובכך גרם להתמשכות ההליכים.

] סיכום בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה ביחס למכתב הדחייה שעניינו טנטון, להידחות על הסף מחמת התיישנות.

בנסיבות אלו, משעה שתיקון גובה המענק נעשה לאחר ובעקבות הגשת התביעה, ישלם הנתבע לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

ביום 26.5.21 נשלחה לתובע הודעת הנתבע לפיה נקבעה לו דרגת נכות בשיעור 19% החל מיום 11.6.19, ומכיוון שהתביעה הוגשה באיחור, הופחתו 5 חודשים מהמענק, זאת בהתאם להוראות סעיף 296 ו- 107 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") ז. החלטה זו היא מושא פסק הדין.

...

וכך נאמר בפסק דין מיצרי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הלכת גור, שאושרה בהלכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגמלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השיהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגמלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השיהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." מכתבו של פקיד התביעות מיום 28.2.21 מתייחס לאותם 12 חודשים.

נדחית טענת התובע לפיה לא יכול היה להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות לפני 11.6.20 שכן אז עדיין לא הוכרה התביעה שכן התביעה לא הוכרה משהתובע לא הגיש תביעה להכרה.

התוצאה איפוא כי התביעה נדחית.

גם בעב"ל (ארצי) 4901-02-16 המוסד לביטוח לאומי - מיצרי (17.06.2018) נקבע כי "זכויותיו של המבוטח במועד הגשת התביעה לגימלה הן כזכויותיו במועד ההכרה בפגיעה בעבודה, לרבות הפחתת המענק (או הזכות לגימלה) עקב שהוי, על פי המועד שבו הגיש למוסד את תביעתו להכרה בפגיעה בעבודה." נציין כי סעיף 112 שעוסק בזכאות לקיצבה מיוחדת, מצוי בפרק ה' לחוק, שעניינו ביטוח נפגעי עבודה, תחת סימן ה' שעוסק ב"קצבה או מענק לנכה עבודה".

ראשית, לא ניתן להבין את ההקשר של אותה אמירה, ושנית, משתמע על פניו כי באותו מקרה דובר בהגשת תביעה לקיצבה מיוחדת לאחר שחלפה שנה מהועדה הרפואית, כך שמתעוררת שאלת השהוי ביחס להגשת תביעה באיחור לאחר 12 חודשים ממועד הועדה, ולא בהגשת תביעה לדמי פגיעה באיחור.

...

על כן, לא מצאנו כי מקרים אלו דומים לעניינו של התובע, והם אינם קובעים כלל משפטי כלשהו אשר רלוונטי למקרה דנן.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, ניתן תוקף להודעת הנתבע מיום 28.12.23 לעניין זכאות התובע לקצבה מיוחדת ברמה ג' ולהודעתו מיום 22.1.23 בדבר תחולת הזכאות מיום 1.2.17.

בהתחשב במכלול הנסיבות, ישלם הנתבע לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

] במכתב מיום 22.8.2022 הודיע הנתבע לתובע כי מאחר שהתביעה לקביעת דרגת נכות הוגשה באיחור, יופחתו מתוך 43 חודשי הקצבה המחושבים למענק 17 חודשים (חודשי האיחור, לשיטת הנתבע, הם פברואר 2021 – יולי 2022).

...

במילים אחרות לא מצאנו ממש בטענה כי הגשת התביעה לבית הדין להכיר בפגימה הנוספת כנובעת מהתאונה עוצרת את תקופת השיהוי כאמור בסעיפים 296 ו-107(א) לחוק.

בנסיבות אלה, לא מצאנו שיש לקבל את טענת התובע שלפיה הגשת תביעה לבית הדין להכיר בפגימות נוספות כפגיעה בעבודה עוצרת את תקופת השיהוי גם בגין פגימות שכבר הוכרו על ידי הנתבע" הנה כי כן, כפי שמציינת שם בהמשך כב' השופטת קרן כהן "בהתאם לפסיקה ולתכלית העומדת בבסיס תשלום המענק אין בהגשת תביעה לבית הדין להכיר בליקויים נוספים שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות או נדחו על ידיו כנובעים מהפגיעה בעבודה כדי לעצור את תקופת השיהוי הקבועה בסעיפים 296 ו-107 לחוק". משכך ומשעה שכאמור בהתאם לפסק דין מיצרי ופסק דין מיטלמן חגית, המועד שבו "נוצרו התנאים המזכים במענק" לפי סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי הוא מועד תחילת הנכות על פי קביעת הוועדה הרפואית, אין זה משנה גם כי כטענת התובע נקבעה לו נכות אך ורק בגין "חולשה במיקוד הראייה" שהוכרה רק במסגרת המכתב המתוקן (מיום 22.7.2021).

סוף דבר התביעה נדחית.