מעשים כאמור נושאים ממד מיוחד של חומרה, משהם הופכים את המרחב הצבורי לסביבה מאיימת ופוגעים בסדר הצבורי, ויפים הם לכאן דבריה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז בע"פ 6862/13 חג'אזי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.7.14): "עבירות של שוד על דרך תקיפה ברחוב פוגעות לא רק בקורבן, אלא בתחושת הבטחון האזרחית הכללית. אחת הציפיות הראשונות של אנשים היוצאים מביתם לרחובות העיר היא היכולת להתנהל בבטחון וללא אימה, ולא כל שכן בסביבה היומיומית והמוכרת" (שם, בפיסקה 9).
ואולם, כפי שצוין בע"פ 5881/14 ביארי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.7.15), "בעבירות השוד, בין אם מדובר בשוד, לפי סעיף 402(א), ובין אם בשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, קיים מינעד רחב של עונשים, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם. עם זאת, המגמה המסתמנת בפסיקה הנה החמרה בענישה, מתוך מתן משקל הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה, כאשר לנסיבותיו של העבריין יינתן משקל מופחת יחסית" (שם, בפיסקה 13).
בע"פ 1233/15 מאג'ד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.1.16), אליו הפנה ב"כ המאשימה, הותיר בית המשפט העליון על כנו עונש של 36 חודשי מאסר שהוטל על מערער שהורשע על פי הודאתו, כי יחד עם אחר, שדד קשישה שצעדה ברחוב עם קשישה נוספת.
...
סבורני, כי כך הוא במקרה דנן, שכן חומרת העבירה ונסיבותיה – הנובעת מהבחירה בקורבן שיכולתו להתגונן מוגבלת, מהאלימות שהופעלה כלפי המתלוננת ומביצוע המעשה בחבורה ובשעת לילה מאוחרת – מחייבים לבכר את השיקול הציבורי של הרתעת הרבים ואת עקרון הגמול בענישה, על פני השיקול האינדיווידואלי של הנאשמים.
בהקשר זה, אפנה גם לדבריה של כבוד השופטת א' חיות בע"פ 452/14, כי "לעניין עצם יצירת ההבחנה בין בגירים לבגירים-צעירים עליה ביקש המערער להסתמך בענייננו, אני מצטרפת להשגות שהעלו השופט י' עמית בע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.6.2013) והשופט א' רובינשטיין בע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.10.2013) וכמותם אף אני סבורה כי לעניין זה די לנו בהוראתו הכללית של סעיף 40יא(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המונה בין הנסיבות שבהן רשאי בית המשפט להתחשב ושאינן קשורות בביצוע העבירה, גם את הפגיעה של העונש בנאשם 'לרבות בשל גילו'".
סיכומה של נקודה זו, באיזון בין האינטרס הציבורי – המצריך את מיצויו של ההליך הפלילי וקיומה של הרתעה אפקטיבית – לבין נסיבותיהם האינדיווידואליות של הנאשמים, אני מוצא, כי אין זה מסוג המקרים המצדיקים סטייה ממתחם הענישה.
נחה דעתי, כי המשך שיקומו של הנאשם 1 יכול שיעשה בין כותלי בית הכלא, ובכלל זה, נטילת חלק בהליך של "צדק מאחה".
לצד זה, נתתי דעתי לכך, שהנאשם 1 היה עצור מיום 4.8.15 עד 2.9.15 ומאז הוא נמצא במעצר בית.