הפחתת העונש על שוד קשיש

מעשים כאמור נושאים ממד מיוחד של חומרה, משהם הופכים את המרחב הצבורי לסביבה מאיימת ופוגעים בסדר הצבורי, ויפים הם לכאן דבריה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז בע"פ 6862/13 חג'אזי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.7.14): "עבירות של שוד על דרך תקיפה ברחוב פוגעות לא רק בקורבן, אלא בתחושת הבטחון האזרחית הכללית. אחת הציפיות הראשונות של אנשים היוצאים מביתם לרחובות העיר היא היכולת להתנהל בבטחון וללא אימה, ולא כל שכן בסביבה היומיומית והמוכרת" (שם, בפיסקה 9).

ואולם, כפי שצוין בע"פ 5881/14 ביארי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.7.15), "בעבירות השוד, בין אם מדובר בשוד, לפי סעיף 402(א), ובין אם בשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, קיים מינעד רחב של עונשים, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם. עם זאת, המגמה המסתמנת בפסיקה הנה החמרה בענישה, מתוך מתן משקל הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה, כאשר לנסיבותיו של העבריין יינתן משקל מופחת יחסית" (שם, בפיסקה 13).

בע"פ 1233/15 מאג'ד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.1.16), אליו הפנה ב"כ המאשימה, הותיר בית המשפט העליון על כנו עונש של 36 חודשי מאסר שהוטל על מערער שהורשע על פי הודאתו, כי יחד עם אחר, שדד קשישה שצעדה ברחוב עם קשישה נוספת.

...

סבורני, כי כך הוא במקרה דנן, שכן חומרת העבירה ונסיבותיה – הנובעת מהבחירה בקורבן שיכולתו להתגונן מוגבלת, מהאלימות שהופעלה כלפי המתלוננת ומביצוע המעשה בחבורה ובשעת לילה מאוחרת – מחייבים לבכר את השיקול הציבורי של הרתעת הרבים ואת עקרון הגמול בענישה, על פני השיקול האינדיווידואלי של הנאשמים.

בהקשר זה, אפנה גם לדבריה של כבוד השופטת א' חיות בע"פ 452/14, כי "לעניין עצם יצירת ההבחנה בין בגירים לבגירים-צעירים עליה ביקש המערער להסתמך בענייננו, אני מצטרפת להשגות שהעלו השופט י' עמית בע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.6.2013) והשופט א' רובינשטיין בע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.10.2013) וכמותם אף אני סבורה כי לעניין זה די לנו בהוראתו הכללית של סעיף 40יא(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המונה בין הנסיבות שבהן רשאי בית המשפט להתחשב ושאינן קשורות בביצוע העבירה, גם את הפגיעה של העונש בנאשם 'לרבות בשל גילו'". סיכומה של נקודה זו, באיזון בין האינטרס הציבורי – המצריך את מיצויו של ההליך הפלילי וקיומה של הרתעה אפקטיבית – לבין נסיבותיהם האינדיווידואליות של הנאשמים, אני מוצא, כי אין זה מסוג המקרים המצדיקים סטייה ממתחם הענישה.

נחה דעתי, כי המשך שיקומו של הנאשם 1 יכול שיעשה בין כותלי בית הכלא, ובכלל זה, נטילת חלק בהליך של "צדק מאחה". לצד זה, נתתי דעתי לכך, שהנאשם 1 היה עצור מיום 4.8.15 עד 2.9.15 ומאז הוא נמצא במעצר בית.

המערער מבקש מבית משפט זה להפחית מעונש המאסר בפועל שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי.

אומנם, הודגש, עבירותיו של המערער חמורות הן. ואולם, העונש מחמיר עמו בצורה קיצונית ואינו עולה בקנה אחד עם פסיקותיו של בית המשפט בגין עבירות שוד של קשישים.

...

אין מנוס מלומר כי הקשיש חסר אונים והעבריין בתחום זה חסר לב. חמור כפליים שעבירה זו הפכה נפוצה יותר במדינת ישראל, שהינה מדינה יהודית דמוקרטית.

סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור.

הענישה המחמירה בנושאים אלה היא תרומתו של בית המשפט להגנה על קשישים, העלולים להיות טרף קל למעשים כגון דא, ונביא אך מקצת הדברים: "עבירת השוד בפני עצמה חמורה היא, וכאשר היא מופנית אל החלש והקשיש בחברה שהסכוי להתנגדותו הוא קטן, היא חמורה שבעתיים. הפגיעה במתלונן חסר הישע אינה אך פגיעה פיזית, אלא יש בה פגיעה בבטחונו של המתלונן..." ([ע"פ 5213/06](http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=עפ%205213/06) וונדמו נ' מדינת ישראל, בפיסקה 11 (לא פורסם, 9.5.2007)).

גזר הדין יעמוד על כנו, למעט תיקון "טכני" של הפחתת עונש המאסר על תנאי לתקופה של שנה אחת, כך שהעונש הכולל שהוטל על המערער יעמוד על 20 שנה, מתוכם 19 שנה לריצוי בפועל.

...

לכן, דין הערעור להתקבל בנקודה זו. השאלה היא, האם ראוי "לקצץ" מתקופת המאסר בפועל או מתקופת המאסר על תנאי.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

עם זאת, המגמה המסתמנת בפסיקה, בעיקר במקרים של שוד קשישים, היא של החמרה בענישה, מתוך מתן משקל בכורה לשיקולי הגמול וההרתעה, כאשר לנסיבותיו של הנאשם יינתן משקל מופחת.

בע"פ 2800/08 מדינת ישראל נ' דוידוב ואח' (פורסם בנבו, 21.07.08) קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה על קולת העונשים שהושתו על נאשמים בעלי עבר פלילי מכביד ששדדו תוך כדי איומים את המתלוננת שהייתה בת 83 בביתה, שם שהתה לבדה והעמיד את עונשם על 60 חודשי מאסר חלף 32 חודשי מאסר בפועל לנאשם העקרי ועל 36 חודשי מאסר לשני הנאשמים האחרים חלף 24 חודשי מאסר בפועל.

...

סבורני שלא ניתן להתעלם גם מהפרת האמון ומכפיות הטובה של הנאשם.

עוד מצאתי לציין, כי אף אם אקבל טענת ב"כ הנאשם לפיה הנאשם שדד המתלוננת בעודו נתון להשפעה של סם, טענה שלא נמצאה לה תימוכין, סבורני כי אין בכך כדי להוות נסיבה לקולה דווקא.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 36 חודשי מאסר בפועל.

יש צורך במתן הגנה מוגברת לאוכלוסייה מבוגרת, וראה בהקשר זה עמדת בית המשפט העליון בע"פ 5209/17 אבו נסארה נ' מדינת ישראל, פס' 16 (25.1.2018) שם נקבעו הדברים הבאים: "חומרתה של עבירת השוד ברורה מאליה, קל וחומר כאשר קורבנות העבירה הם אזרחים מבוגרים, שלעתים הם 'טרף קל' לבצוע עבירות שוד; אזרחים אלו זכאים לתחושת בטחון ולידיעה כי מי שיתקוף אותם לא יחמוק מן העונש הראוי לו". הנזק שניגרם למתלונן – כפי שקורה כימעט בכל עבירת שוד, הנזק אותו יש לבחון הוא למעשה משולש – נזק רכושי, נזק פיזי ונזק נפשי.

בית המשפט העליון דחה את העירעור על חומרת עונש המאסר, אולם הפחית במקצת את רכיב המאסר המותנה.

ע"פ 1873/13 בניטה נ' מדינת ישראל (20.3.2014) – המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות והסתייעות ברכב לבצוע פשע בכך שהחליט, יחד עם אחר, לשדוד קשישה כבת 84 אשר משכה כ-5,000 ₪ מחשבון הבנק שלה.

...

סוף דבר על יסוד כלל השיקולים שפורטו לעיל, ראיתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו 20.6.22.