הפחתה בעונש בעבירת רצח בשל היעדר כוונה

לצידה של עבירת הרצח נקבעה הוראה המאפשרת הטלת עונש מופחת בנסיבות מסוימות (סעיף 300א לחוק העונשין), כאשר במסגרת התיק שבפנינו יש להזכיר את סעיף 300א(ג) לחוק העונשין המאפשר הטלת עונש מופחת "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב היתעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו". לצד העבירות הנ"ל, קיימת גם עבירה של ניסיון לרצח (סעיף 305 לחוק העונשין), וכן מספר עבירות המתה פרטניות, שאינן רלבאנטיות לענייננו.

העדר קנטור שאלת העדר ההיתגרות (המכונה גם "העדר קנטור") הנה השאלה המרכזית במסגרת בחינת ה"כוונה תחילה", ועליה עיקר "המעמסה" לשם הבחנה בין כוונה "רגילה" (שאיננה מספיקה להרשעה ברצח, אלא בהריגה בלבד) לבין "כוונה תחילה", אשר נידרשת לביסוס עבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (ראו: עניין ביטון, פיסקה 20 לפסק דינו של הנשיא א' ברק).

בפסיקה נקבע כי הכרעה בשאלת קיומו של קנטור מחייבת עמידה בשני מבחנים מצטברים: מבחן הקינטור הסובייקטיבי ומבחן הקינטור האובייקטיבי, כאשר רק במידה שייקבע כי חל קנטור על פי שני המבחנים האמורים, ניתן יהיה לשלול את קיומו של יסוד "העדר קנטור" באופן המצדיק הפחתה של העבירה מרצח – להריגה (ראו, למשל: עניין ביטון, פיסקה 20 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל, פיסקה 26 (09.09.2013); ראו גם: יעקב קדמי על הדין בפלילים (חלק שלישי) 1140 (2006) (להלן: קדמי)).

הנשיא א' ברק היטיב לבטא את האיזון האמור כך: "מחד גיסא הוא אינו מוכן להכיר ב'חולשת הטבע האנושי' כנימוק מספיק לשלילת האחריות בגין רצח בכל מקרה של קטילה מכוונת בו ההיתגרות הביאה לתגובה ספונטאנית-פתאומית; הוא אינו מוכן להבחין בין סוגי אנשים שונים ובכך להפר את עיקרון השויון; הוא מבוסס על הצורך של בני החברה לקיים ריסונים החיוניים לחברה. הוא אינו מוכן להיתחשב אך באובדן השליטה כתוצאה מההתגרות, ובכך 'לזנוח כל נסיון לכפות היתנהגות נורמטיבית ולהחיל את עיקרון השויון בפני החוק' (השופט מ' שמגר בפרשת סימן-טוב, עמ' 261). מאידך גיסא הוא מוכן להיתחשב באותם מצבים מיוחדים של 'חולשת הטבע האנושי' שאין בהם עמדה אנטי-חברתית בוטה ושהיא פרי אובדן שליטה בעקבות היתגרות קשה שגם בני תרבות עלולים שלא לעמוד בפניה ולהכשל בהתמודדותם עמה" (עניין ביטון, בפסקה 37 לפסק דינו; ההדגשות במקור – ח"מ).

...

לאחר התלבטות הצטרפתי למסקנה זו. אולם, אני מבקשת להדגיש כי עשיתי כן בהתייחס לנסיבות ולעובדות שהוכחו במקרה זה. היותו של אדם קורבן להתעללות נמשכת אינו אמור לשמש, כשלעצמו, בסיס לקבלתה של טענת קינטור.

עם זאת, כמו חברי אני סבורה שטוב נעשה אם נימנע מהגדרתה של אמת מידה של "קורבן האונס הסביר" כפי שביקש בא-כוחו של המערער לעשות.

אני סבורה שחרף הקושי הכרוך בהטלת עונש שאינו קל על המערער, פסק דינו של חברי איזן נכונה בין שיקולים אלה.

כמו כן, דוחה המשיבה את הטענה כי לא מתקיימות ראיות לכאורה לעבירת הרצח נוכח העדר כוונת תחילה, ועל כן, ראוי להאשים את המערערת בהריגה.

ואולם, הלכה למעשה, תפקידו של סעיף 303 דומה לסעיפי העונש המופחת או האחריות המופחתת, דהיינו לקבוע "דרגת ביניים שלישית, בין ה"שפוי" אשר נושא באחריות פלילית מלאה למעשיו, לבין זה הסובל מאי שפיות הדעת, הפטור לחלוטין מכל אחריות פלילית; הכוונה היא לנאשמים הלוקים בנפשם, אשר אחריותם הפלילית מצטמצמת אך אינה נשללת כליל" (אורי שהם ולי-אור שיחרור "ענישה מופחתת או אחריות מופחתת בעבירות רצח" ספר מנחם פינקלשטיין – משפט, בטחון וספר 443, 448 (2020)).

...

ויובהר, בסופו של דבר לא בוטל אומנם סעיף 303 (כשם שבאנגליה לא בוטל ה-Infanticide Act), ואולם אין בכך כדי ללמד, לדידי, על היות הרציונל שבצד עבירה זו שונה מזה שבצד ההוראות לעניין אחריות מופחתת (ראו מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה [2019] לאור עקרונות היסוד של המשפט, ומחקר היסטורי והשוואתי 170-168, 355-354 (2020)).

לאור זאת, כשם שנאשם איננו יכול לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות והסדרי הענישה/האחריות המופחתת, כך גם אין לאפשר לנאשמת לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות ושל סעיף 303 לחוק העונשין.

הוחלט בדעת רוב כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שאליו הצטרף השופט ע' גרוסקופף כי הערעור יתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמערערת תזוכה מעבירת רצח, וזאת חלף פסק הדין המורה על הפסקת ההליכים נגדה בגין עבירה זו. זאת בניגוד לחוות דעתו של השופט ד' מינץ, שסבר כי יש לקבל את הערעור באופן של זיכוי המערערת מעבירה של המתת תינוק.

לעניין עונש מופחת בעבירת הרצח - נקבע כי ההגנה לא הוכיחה אף לא אחד מהתנאים לתחולת סע' 300א(א) לחוק העונשין (לא כל שכן שההגנה לא הוכיחה אותם ברמה של מאזן ההסתברויות; סע' 208 להכרעת הדין).

ראו למשל: ע"פ 3239/14 חמאיסה, (מיום 8.11.16) - הנאשם הורשע בעבירות רצח, שבוש מהלכי משפט, גניבה, ושהייה בלתי חוקית; ע"פ 6386/12 עמנואלוב (מיום 6.12.15) - הנאשם הורשע בעבירות רצח וחבלה בכוונה מחמירה, ביהמ"ש המחוזי (מותב זה) הטיל בגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה 60 חודשי מאסר, מתוכם 20 במצטבר לעונש מאסר העולם.

ואולם, כבר נפסק לא אחת, כי יכולותיו הכלכליות של נאשם אינן מהוות שיקול בקביעת שיעור הפצוי לנפגע/ת העבירה, כפי שקבע ביהמ"ש העליון: "רכיב הפצוי הכספי הוא רכיב עונשי הנגזר בנוסף לרכיבי העונש האחרים, ותכליתו הענקת מזור לנפגע העבירה...הלכה היא כי יכולותיו הכלכליות של העבריין אינן מהוות שיקול בקביעת שיעור הפצוי, ואין בהעדר יכולת כלכלית כדי להצדיק היתערבות בשיעור הפצוי..." (ע"פ 9308/12 עיסא, מיום 30.7.15, בסע' 103 לפסה"ד) עבירת הרצח שביצע הנאשם, מהחמורות שבעבירות, והנסיבות החמורות והאכזריות של ביצוע עבירה זו ע"י הנאשם כפי שפורטו בהכרעת הדין, לצד הנזקים הקשים בתחומים שונים (במ/1) שנגרמו לבתה של המנוחה בעקבות רצח אמה בידי הנאשם, מצדיקים את חיוב הנאשם בפצוי בתה של המנוחה בסכום המרבי הקבוע בחוק (ראו מקרים נוספים שבהם חוייב נאשם שהורשע בעבירת רצח, בפצוי נפגע/י העבירה בסכום המרבי שבחוק: ע"פ 4087/14 סקורדוק, מיום 5.1.17; ע"פ 7090/15 ח'ליפה, מיום 25.8.16; ע"פ 8512/14 קומשין, מיום 18.7.16; ע"פ 1769/14 סועאד, מיום 27.1.16; ע"פ 6304/12 ספרונוב, מיום 26.1.15).

...

לסיכום, התובעת עתרה להטיל על הנאשם עונש של מאסר עולם חובה בגין עבירת הרצח, פיצויים בגובה המקסימלי הקבוע בחוק לבתה של המנוחה, וענישה מצטברת בגין ההרשעה בעבירות האיומים ובשיבוש מהלכי משפט.

על כן: לאור האמור והמפורט בהכרעת הדין, ולאור כל האמור והמפורט לעיל, לרבות עבירת הרצח שביצע הנאשם בנסיבות ביצועה, העבירות הנוספות שביצע, מתחם הענישה שנקבע לעיל לעבירות האיומים על רכיביו הרלבנטיים, הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות שביצע הנאשם, גילו של הנאשם, עברו הנקי, הצהרת נפגעת העבירה במ/1 והנזק שנגרם מביצוע העבירות ע"י הנאשם, הטיעונים לעונש, מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות שביצע הנאשם, והטלת עונש מאסר עולם חובה על הנאשם, אני מציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר עולם חובה.

גיליה רביד, שופטת סוף דבר: אנו גוזרים אפוא, פה אחד, על הנאשם, אילן בן עמי, את העונשים הבאים: מאסר עולם חובה.

   אם כן, כצעד נוסף בהתוויית מדיניות הענישה בגין עבירת רצח בכוונה, יש להבהיר כי על פי תיקון 113 לא בכל מקרה יש ליתן משקל משמעותי, אם בכלל, לנסיבות כגון העידר עבר פלילי, נטילת אחריות, או לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה.

כאמור, בעיניין ניקולקין הנ"ל הדגיש כב' השופט אלרון כי משקלן של נסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה יפחת עת באים לקבוע עונש בגין עבירות רצח; עם זאת, צוין, כי ראוי לשמר את שיקול הדעת של בית המשפט משום ש"שיקול דעת רחב זה הוא חיוני למלאכת גזירת הדין.

...

אכן, כלל הוא, כי משקלן של נסיבות אישיות עת באים לגזור דינו של רוצח אינו רב. עם זאת, לטעמנו, מצבו הרפואי הקשה של הנאשם מצדיק הקלה בעונשו.

על כן, מצאנו כי נסיבותיו הרפואיות הקשות של הנאשם מצדיקות חריגה מסוימת, מטעמי צדק, ממתחם העונש ההולם, חריגה אשר מותירה פתח צר לתקווה שהנאשם ישתחרר מכלאו ולא יקיץ ימיו מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מצאנו לנכון להטיל על הנאשם עונשים כדלקמן - 18 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.

בפרט, יש להדרש לפרשנות גדריה ומאפייניה של הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(1) לחוק שלפיה "המעשה נעשה לאחר תיכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". המערער הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה, כנוסחה בחוק העונשין עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, בשל רצח פאבל אורלוב ז"ל (להלן: המנוח).

משמע, אילו מעשי המערער ייכנסו בגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות (סעיף 301א(א) לחוק), אזי הרפורמה לא תהא דין מקל עבורו; אולם, בהעדר נסיבות מחמירות, או בהתקיים "פתח המילוט" (סעיף 301א(ב) לחוק), או לחלופין אם ייקבע כי מדובר בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף 300ב(ב) לחוק) – הרפורמה תהווה דין מקל עם המערער ויש להחיל עליו את כלליה.

על כן, מאחר שהעונש בעבירת הרצח בכוונה תחילה הוא מאסר עולם חובה, נדחה ממילא גם העירעור על גזר דינו של המערער.

...

לסיכום, במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה נחקקה עבירת הרצח בנסיבות מחמירות המנויה בסעיף 301א(א)(1) לחוק, אשר חלופותיה הן כי הרצח בוצע לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

לכל זאת יש להוסיף כי המערער פעל שלא מתוך להט יצרים אלא בארשת של קור-רוח, אשר מוסיפה אף היא למסקנה כי בנסיבות אלו המערער שקל את מעשה הרצח ופעל להגשימו.

סוף דבר בדין הורשע המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, כנוסחו קודם הרפורמה בעבירות ההמתה.