העסקת עובדת ניקיון פיליפינית לא חוקית כעבירה פלילית

על פי העובדות שנקבע בהכרעת הדין, הנאשמת העסיקה בביתה בעבודות משק בית וניקיון עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, החל מחודש ספטמבר 2008 ועד לבקורת שנערכה בביתה של הנאשמת ביום 9.12.2010 ואשר לאחריה גורשה העובדת מהארץ.

דרישות סף במכרזים, להעדר רישום פלילי כלשהוא, מבלי להתייחס לסוג הרישום, אינו חוקי ומכל מקום, משמעות הטענה של הנאשמת היא שלא ניתן להרשיע עובדים סוצאליים בעבירות – תוצאה בלתי סבירה.

...

יישום עקרונות אלו על המקרה שבפני, מוביל לדידי למסקנה כי יש לבטל את הרשעת הנאשמת, וזאת ממספר טעמים שיפורטו להלן: ראשית, כפי שפורט בהכרעת הדין, העסקתה של העובדת על ידי הנאשמת לא עלתה כדי עבירה פלילית מתחילתה.

לפיכך, באיזון שבין חומרת העבירה בנסיבות הייחודיות של התיק דנן, לבין הנזק המקצועי שייגרם לנאשמת כתוצאה מן ההרשעה, אני סבורה כי הכף נוטה אל עבר ביטול הרשעתה.

לאור כל האמור אני מורה בזאת, בהתאם לסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, על ביטול הרשעת הנאשמת.

ביום 2.5.16 הורשעו כל אחד מהנאשמים, שהם בני-זוג, בעבירה של העסקת עובדת זרה ללא היתר עבודה בישראל בנגוד להוראות הקבועות בחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים).

העובדת, שהנה אזרחית הפיליפינים שנכנסה לישראל באשרה לעבודה בתחום הסיעוד שפגה בשנת 2009, עבדה אצל הנאשמים במשך כשנתיים ועד ליום 29.6.10, שבו נערכה ביקורת של המאשימה במהלכה נתפסה העובדת בביתם.

לאחר ששקלתי את כל טיעוני הצדדים לעונש, ובכלל זאת הבאתי בחשבון את העובדה שזו הפעם הראשונה שבה הנאשמים מורשעות בעבירות מושא כתב האישום, את גיליון ההרשעות שלהם הנקי לחלוטין מעבירות פליליות, וכן את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד סיום ההליכים, ולאחר שבחנתי את רף הענישה בשורה ארוכה של גזרי דין שניתנו בתיקים דומים מן העת האחרונה (ראו למשל: העז 15957-07-14 מדינת ישראל נ' עצמון (9.5.16, כב' השופטת רוית צדיק; העז 10672-03-12 מדינת ישראל נ' סוזאן (8.11.15, כב' סגן הנשיאה שמואל טננבוים, וכן את גזרי הדין הנוספים בנושא אליהם אני מפנה בהמשך גזר דין זה) הגעתי לכלל מסקנה שנכון במקרה שלפנינו לקבוע את מיתחם הקנס על 20% עד 50% מהקנס המרבי (דהיינו 11,680 ₪ עד 29,200 ₪), ובתוך המיתחם מצאתי לנכון להעמיד את הקנס שיושת על כל אחד מהנאשמים על 12,000 ₪.

...

בסופו של דבר לא הוגשה בקשה לביטול הרשעה, והצדדים טענו לעונש.

לאחר ששקלתי את כל טיעוני הצדדים לעונש, ובכלל זאת הבאתי בחשבון את העובדה שזו הפעם הראשונה שבה הנאשמים מורשעות בעבירות מושא כתב האישום, את גיליון ההרשעות שלהם הנקי לחלוטין מעבירות פליליות, וכן את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד סיום ההליכים, ולאחר שבחנתי את רף הענישה בשורה ארוכה של גזרי דין שניתנו בתיקים דומים מן העת האחרונה (ראו למשל: העז 15957-07-14 מדינת ישראל נ' עצמון (9.5.16, כב' השופטת רוית צדיק; העז 10672-03-12 מדינת ישראל נ' סוזאן (8.11.15, כב' סגן הנשיאה שמואל טננבוים, וכן את גזרי הדין הנוספים בנושא אליהם אני מפנה בהמשך גזר דין זה) הגעתי לכלל מסקנה שנכון במקרה שלפנינו לקבוע את מתחם הקנס על 20% עד 50% מהקנס המירבי (דהיינו 11,680 ₪ עד 29,200 ₪), ובתוך המתחם מצאתי לנכון להעמיד את הקנס שיושת על כל אחד מהנאשמים על 12,000 ₪.

באחד התיקים אף התקיים דיון בבית הדין הארצי ביום 16.6.16 והתיק ממתין למתן פסק דין (ע"פ 33166-09-15), כך שבהחלט ייתכן שבתוך פרק זמן לא רב יאמר בית הדין הארצי את דברו בסוגיה זו. לסיכום על יסוד כל האמור, הריני גוזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 12,000 ₪ בגין העסקת עובדת זרה שלא היתה רשאית לעבוד בישראל, בניגוד להוראת סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, הקנסות דלעיל ישולמו ב- 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 20.9.16 ומדי 20 לכל חודש עוקב.

בנוסף, ומכוח סעיף 72 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אני מחייב את כל אחד מהנאשמים לחתום על התחייבות עצמית שלא לעבור עבירה על חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, למשך 3 שנים, שאם לא כן יחויב בקנס בסך של 50,000 ₪.

בסעיף 7 נכתב כך: "גב' אבליטה גומאבון הצהירה על כוונתה לחזור לארץ מולדתה פיליפינים. לאחת פטירת חמותי עברה גב' גומאבון לגור עם חברותיה בדרום תל אביב והשאירה את הציוד שלה בביתנו. היו לילות שנשארה ללון גם בביתנו. טרם חזרתה לפיליפינים היא ביקשה לחסוך מעט כסף על ידי עבודות ניקיון. בעקבות היחסים הטובים ששררו בינה לבין משפחתנו היא ביקשה מאישתי להמשיך לעבוד בביתנו עוד זמן קצר כעובדת ניקיון. אישתי, למרות שהרגישה לא נוח עם העסקה של גב' גומאבון בנגוד לחוק, נאותה לבקשה עקב הכרת התודה שחשה כלפי אותה גב' על האופן שבו טיפלה בחמותי". הנאשם טען בעדותו בפניי כי המכתב הנ"ל נכתב בשל "יעוץ משפטי קלוקל". יחד עם זאת אישר כי העובדת נקתה את הבית.

המאשימה טענה מנגד כי כתב האישום הוגש בהתאם למדיניות שקולה של הרשות, הנסמכת על הנחיות היועמ"ש: נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985 (סעיף 5.2.6) וכן הנחיות פנימיות של המאשימה לעניין הגשת כתבי אישום מיום 18.1.12.

בהתייחס לאותם מקרים בהם תוענק הגנת זוטי דברים נקבע בע"פ 807/99 מד"י נ' חיים עזיזאן , פ"ד נג(5) 761 כדלקמן- "באשר לשקולים ... הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאנטרס הציבורי וההגנה תיתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית". כפי שקבעתי לעיל, הנאשמים העסיקו את העובדת בעבודות ניקיון, ללא היתר כדין, לתקופה של כחמשה חודשים.

...

לאור כל האמור, אני קובעת שהנאשמים לא הוכיחו כי בעניינו של הנאשם 2 ננקטה אכיפה שונה או ממניעים פסולים.

הטענה בדבר אכיפה בררנית, נדחית.

סוף דבר אני מרשיעה את הנאשמים בהעסקה שלא כדין, עבירה על סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים.

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם העסקה של עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, אשר הועסקה בבצוע עבודות משק ונקיון בביתם במשך כארבע שנים בהן לנה בביתם.

התחמקותם של הנאשמים ממתן גירסה כלשהי טרם החלה פרשת ההגנה, שרתה אותם בבואם לייצר גירסה שתסיר מהם, כך קיוו, כל חשד לבצוע עבירה פלילית ואף לא יהיה בה כדי להפליל את אימה של הנאשמת, שהעסיקה כביכול עובדת זרה ללא התר בדין, שכן האם נפטרה והעבירה כמו חלפה מן העולם.

המאשימה הוכיחה, אפוא, כמובהר לעיל, כי הנאשמים עצמו עיניהם אל מול החשד כי העובדת הזרה, הפיליפינית, לגירסתם (ר' מא/1), שוהה בארץ בצורה בלתי חוקית ואינה מחזיקה התר להעסקתה.

...

טוענים הנאשמים, כי לא זו בלבד שלא זומנו לדיון - טענה אותה אין בידי לקבל לאור נימוקיו של כב' השופט ספיבק אשר הכריע בענין זה וקבע כי הוכח בפניו שהנאשמים אינם ששים לשתף פעולה עם רשות האוכלוסין וההגירה, לא התייצבו לחקירה אליה זומנה, לא ענו לשאלות הפקחים במועד הביקורת ועל פי תצהיר המוסר זומנו לישיבת גביית העדות המוקדמת ואף ב"כ המאשימה עשה נסיון ליצור עימם קשר מעמד הדיון, נסיון שלא צלח – אף נפלו פגמים בפרוטוקול הדיון אשר אינו משקף נאמנה את התעוד החזותי של הדיון.

לא שוכנעתי מעדותה של הנאשמת, כי אלה היו פני הדברים.

סיכומו של דבר, אין בטיעוני הנאשמים כדי להפריך את החזקה הקבועה בסעיף 4א' לחוק לפיה, משנתפסה העובדת הזרה בחצריהם ברי, כי הועסקה על ידם.

בפסה"ד בענין ערגה מן נקבע:   "ויודגש, אין באמור לעיל כדי להוביל למסקנה כי עת מבוצעת עבירה על ידי בני זוג המהווים "יחידה כלכלית" אחת יש לקבוע עונש אחד שמחולק בין בני הזוג, בין אם באופן שווה בין אם באופן אחר.

על פי המפורט בעובדות כתב האישום המתוקן, ביום 25.11.2010 נערכה ביקורת בנכס שהוחזק על ידי המבקש ואיריס, במהלכה התגלה כי העסיקו עובדת זרה שמוצאה מהפיליפינים בעבודות ניקיון (להלן: העובדת).

בהקשר זה הובהר כי נקודת המוצא היא שקיימים יחסי עבודה בין עובד משק בית למחזיקים בבית, ובני זוג "שותפים" במשק הבית ולכן שניהם בגדר "מעסיקיו"; כי הסתמכות המבקש על בדיקתה של איריס, אינה עונה על הדרישה של בירור סביר וראוי בנסיבות העניין; כי המבקש ידע שאין לו ולאיריס היתר להעסקת העובדת; וכי אין בעובדה שמעורבות המבקש בהעסקת העובדת הייתה פחותה מזו של איריס, כדי לפטור אותו מאחריות פלילית בגין ביצוע העבירות.

...

עם זאת, מקובלת עליי עמדת הערכאות הקודמות כי התמשכות ההליכים דנן אינה מצדיקה את ביטול הרשעת המבקש מחמת "הגנה מן הצדק", ויש להביאה בחשבון במסגרת גזירת עונשו (וראו: רע"פ 4244/19 טובול נ' מדינת ישראל (26.6.2019)).

בנסיבות אלה, יוצא אפוא כי המבקש ללא ספק אכן קיבל את יומו בערכאות השיפוטיות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.