להלן נפרט נימוקינו:
ראשית, עיון בתצהיר התובעת מעלה כי הצהירה בכל הנוגע לסיום העסקתה כמצוטט:
"6. למעשה, בחודש 07/18, כאשר הייתי בהריון מיתקדם הנתבעת ובעלה גילו על עובדת היריוני ולפתע הם אמרו לי שהם רוצים לסיים את העבודה שלי ושהם לא יצטרכו אותי בשנה הבאה, זאת ללא קבלת היתר מהממונה ובנגוד לדין. 8. לאחר שערבתי את אימי בסיפור ששוחחה עם בעלה של הנתבעת, ושלחתי לה מכתב מפורט ביום 3.8.17, הנתבעת החזירה אותי בתחילת שנת הלימודים הבאה, בחודש 09/17... 9. במילים אחרות, כשלושה שבועות לאחר סיום שנת הלימודים הקודמת, חזרתי לעבוד אצל הנתבעת עד ללידה. 10. יודגש כי מעולם לא התפטרתי ולא ביקשתי לעזור, אלא להפך. ביקשתי להישאר והנתבעת היא שניסתה להיפטר ממני בנגוד לדין."
עיון בחקירתה הנגדית של התובעת מעלה כי תצהירה לא נסתר.
שלישית, עיון בנספח ה' לתצהיר התובעת, מעלה כי בשיחה שהתקיימה בין התובעת לנתבעת בה ביקשה התובעת לחזור לעבוד לאחר חופשת הלידה, הנתבעת לא אמרה לתובעת כי היא הועסקה בחוזה לתקופה קצובה ולכן אין צורך בקבלת היתר לפיטוריה וכן לא נאמר שהתובעת התפטרה ולכן היא לא חייבת להחזיר אותה כפי שהיה מצופה במידה ואכן סברה הנתבעת כי התובעת היא זו שהתפטרה.
עם זאת, שעה שהנתבעת הבהירה לתובעת כי הגן ניסגר ושעה שהתובעת ידעה שאין לה לאן לחזור ככל הנראה, אזי שוכנענו כי העובדה שהתובעת ניסתה למצוא חלופה אחרת לפרנסתה ואכן מצאה, לא נעשתה בחוסר תום לב. כך אף עולה מעדותו של בעלה:
"מתי אתה ידעת שכיתות הגן נסגרות? ת: סוף שנה. ש: ואז לא תהיה עבודה בשנה הבאה. ת: סוף שנה היא אמרה את זה. ש: מתי סוף שנה? ת: זהו שאני לא יודע מתי זה יוצא סוף שנה, ש: בוא אני אעזור לך. סוף שנה בפעוטונים זה 8.8, אוקיי? זה כללי, זה לא שייך לפעוטון הספציפי הזה. ת: זה בזמן הזה. ש: בזמן הזה. ת: שהיא אמרה כאילו שהיא רוצה לסגור את הכיתה, זה מה שהיא אמרה. ש: כאילו, ת: אין לה איפה לחזור כביכול, זה מה שזכור לי משהו כזה, שאין לה איפה לחזור. ש: תגיד, ספיר תיכננה לפתוח פעוטון בבית? ת: זה לא היה תיכנון, זה היה כאילו מצב אי ברירה כזה שאם קורה איזה משהו אז היא תשמור על הילד, שניים, זה..." (ר' עמ' 16 שורות 16-40)
גם עיון בעדות הנתבעת מעלה כי היא מאשרת כי הסבירה לתובעת כי אין לה לאן להחזיר אותה:
"אני חושבת, אני זוכרת עכשיו שאני אמרתי לו 'איך היא תחזור לעבודה? אין לי גן, איפה אני אשים אותה?' עוד נתתי לה חודש וחצי, את ספטמבר וחצי אוקטובר עד שהיא ילדה, נתתי לה עוד שהיא תמשיך עם הבוגרים שלא היו צריכים אותה, אנחנו 3 עובדות בכיתה אחת והיא הייתה מיותרת, אבל לקחתי אותה עוד חודש וחצי עד שהיא תלד מתום ליבי, לא, שאני יודעת שאני סוגרת את הגן, אין לי איפה לשים אותה אז לקחתי אותה עוד חודש וחצי ושלמתי על זה. ש: אז המכתב הזה על פניו, לפי המכתב הזה אומרת לך התובעת 'אני רוצה לחזור לעבוד'. ת: אבל אין לי איפה להחזיר אותה, אין לי לאן. סגרתי את שתי הכיתות. ש: אז איך, ת: איפה אני אחזיר?" (ר' עמ' 21 שורות 12-20)
עוד עולה מעדותה של הנתבעת כי למעשה כבר באוגוסט הבהירה לתובעת כי אין לה לאן לחזור כי הגנים נסגרים:
"לא דיברה, דיברנו באוגוסט, היא נתנה לי מכתב 'תודה רבה' שאנחנו מסיימות את השנה יפה, הכול טוב יפה. פיתאום חזרו אחורה, אימא שלה מתקשרת לבעלי, עושה לי בלאגן, עושה זה, והיא אמרה שהיא פותחת בבית, הכול בסדר. פיתאום שלחו לי, בעלה בה, נותן פתק, 'את חייבת לקבל אותה לעבודה', אמרתי לו 'אבל סגרתי את שתי הכיתות, איפה אני אשים אותה? אין לי איפה לשים אותה, אני סוגרת'. כב' הש' רובוביץ ברכש: טוב. עו"ד שפריר: את והעובדות האחרות מציינות כל הזמן שהתובעת אמרה שהיא הולכת לפתוח פעוטון. העדה, גב' חדד: כן. ש: את יודעת אם היא בסוף פתחה פעוטון? ת: כן. ש: כן? אני אומר לך שהיא שמרה על ילד, בתקופה הזאת, בתקופת אותה חופשת הלידה היא בסך הכול שמרה על ילד. זה נקרא לפתוח פעוטון? לשמור על ילד? ת: לא איכפת לי אם היא פתחה, שתפתח, שיהיה לה מה שהיא רוצה. אני ידעתי שאני סוגרת את שתי הכיתות שלי, אין לי לקבל. איך אני אקבל אותה? איפה אני אשים אותה?" (ר' עמ' 23)
גם עיון בחקירתה הנגדית של גב' לוי, מעלה כי גב' לוי אישרה שפתיחת הפעוטון היתה קשורה לכך שהתובעת ידעה שהגן ניסגר והיא צריכה למצוא חלופה לפרנסה במקום :
"אוקיי, אז אני אסביר. היה תיכנון שהיא תפתח בעצם משפחתון בבית שלה, כמובן שזה נהיה סגור רק בינואר כי היא ראתה את כל הדברים שקורים, היא ילדה, היא זה, ואז בינואר היא החליטה באמת בפועל לפתוח, אבל לפני זה עוד היא תיכננה, ובשמחה גם אנחנו דיברנו עם ההורים, אני הפניתי גם למשפחתון שלה הורים וילדים ששאלו אותי, וגם שולה אני יודעת שהיא כאילו הפניתה הורים ואמרה להם שהיא פותחת, שהיא עתידה לפתוח, תיכננה בעצם לפתוח, ובאמת בפועל זה ניפתח בינואר"..
דמי הבראה
שעה קבענו שסיום העסקת התובעת היה במועד חזרתה מחופשת לידה ושעה שתקופת הלידה והורות נלקחת בחשבון לצורך קביעת הזכאות לדמי הבראה (ר' סעיף 6 לצוו ההרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש) ומשקבענו כי על הנתבעת היה להעסיק את התובעת במהלך התקופה המוגנת (60 ימים מתום תקופת הלידה והורות) הרי שיש לקחת בחשבון תקופה זו לעניין חישוב דמי ההבראה - לפיכך תקופת העסקתה לצורך חישוב דמי הבראה היא 15 חודשים.
...
בכל הנוגע לרכיב התביעה בגין הלנה, לא שוכנענו כי בנסיבות העניין יש הצדקה לחייב ברכיב הלנה, נוכח המחלוקות נשוא תיק זה וקביעותינו לעיל ושעה שרכיב זה נטען רק באופן כללי.
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים:
פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים: 9,144 ₪ .
בנוסף ישלם הנתבע לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין תביעה זו בסך 5,000 וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.