העסקת חמישה עובדים זרים בניגוד להוראות סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים

בסך הכל, יוחסו לנאשמת 1 בכל תיקי החקירה ארבע עבירות של העסקת עובדים זרים שלא כדין, בנגוד להוראות סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים; ארבעים וחמש עבירות של העסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי, בנגוד לסעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, ושמונה עבירות של העסקת עובד זר שהוא מסתנן ללא הפקדת פקדון, בנגוד לסעיף 2(ב)(8) לחוק עובדים זרים.

...

בשקלול כל האמור, שוכנעתי כי תכלית הענישה תוגשם בקנס שיהיה ברף התחתון של מתחם הענישה ביחס לכל העבירות בהן הורשעו הנאשמים במסגרת הליך זה, למעט ביחס לעבירה לפי חוק קבלני כח אדם, בגינה מצאתי להשית קנס בשיעור של 40% מהקנס המרבי על הנאשמת 3, ובשיעור של 30% מהקנס המרבי על הנאשמים 2 ו – 4.

לפיכך אני גוזרת על הנאשמים עונשים כדלקמן: בתיק 17919-08-18 על הנאשמת מס' 1 מוטל קנס בסך של 3,000 ₪ לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

לסיכום, אני משיתה על הנאשמת 1 קנס כספי בסך כולל של 248,000 ₪ בגין כלל העבירות בהן היא הורעשה במסגרת הליך זה. על הנאשם 2 אני משיתה קנס כספי בסך כולל של 185,260 ₪ בגין כלל העבירות בהן הוא הורעש במסגרת הליך זה. על הנאשמת 3 אני משיתה קנס כספי בסך כולל של 120,769 ₪ בגין כלל העבירות בהן היא הורעשה במסגרת הליך זה. על הנאשם 4 אני משיתה קנס כספי בסך כולל של 66,260 ₪ בגין כלל העבירות בהן הוא הורעש במסגרת הליך זה. קנסות אלה ישולמו ב-60 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 10.12.21 ומדי 10 לכל חודש עוקב.

בכתב האישום צוין כי העובדת החזיקה באשרת עבודה מסוג 2(א)5 אשר תוקפה פג בתאריך 6/9/2011, כחמש שנים טרם הבקורת.

דיון והכרעה סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים מגדיר העסקה של עובד זר כעבירה פלילית, ככל שהעובד הזר "אינו רשאי לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" (סעיף 2(א)(1)) או ככל שהעסקת העובד הזר נעשתה "בנגוד להוראות סעיף 1 י"ג" (סעיף 2(א)(2)).

...

בנושא זיהוי העובד נפסקו על ידי בית הדין הארצי הדברים הבאים (ע"פ (ארצי) 41/09 מדינת ישראל – יצחקי, 27.5.10; ההדגשה הוספה – ד.ו.): "המאשימה, לא הייתה צריכה להוכיח כי העובד אשר שמו צוין ברשימת העובדים (מוצג נא/1) הוא העובד לגביו ניתנה תעודת עובד הציבור. אלא להוכיח כי פלוני אשר עבד בדירת המשיב הוא מי שפרטיו מופיעים בכתב האישום, וכי להעסקתו של פלוני, שאינו אזרח או תושב ישראל, נדרש היתר כדין - שלא ניתן." לאחר בחינת כל חומר הראיות שבתיק, הגעתי למסקנה שהמאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה מעבר לספק סביר, שהעובדת שהועסקה במועד ביצוע הביקורת היא העובדת ששמה פורט בכתב האישום.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי לא הוכח מעבר לספק סביר שפרטי העובדת המופיעים בכתב האישום הם של העובדת שנמצאה בביתם של הנאשמים וכונתה על ידם ג'נט. מהראיות עולה כי קיימת אפשרות סבירה ששמה ופרטיה של העובדת שנמצאה בביתם של הנאשמים הם כפי המצוין בצילום הדרכון, נ/1 שהוגש לתיק.

לסיכום, משלא הוכח שהנאשמים העסיקו את העובדת הזרה שפרטיה מצויינים בכתב האישום, יש לזכות מחמת הספק את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוען של שתי עבירות של העסקה שלא כדין של שני עובדים אשר לא היו במועד הרלבנטי בו בוצעה ביקורת רשות האוכלוסין וההגירה תושבי ישראל או אזרחיה ולא רשאים היו לעבוד אצלם, בנגוד להוראת סעיף 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן – "החוק"), שלוש עבירות של אי עריכת ביטוח רפואי לשלושה עובדים זרים בנגוד להוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק וכן חמש עבירות מכח סעיף 5 לחוק, שענינו אחריות נושא משרה.

...

הסנגור טען, כי יש בזיכוים של הנאשמים ממרביתה של העבירה הנוגעת לאי עריכת ביטוח רפואי כדי להוות שיקול משמעותי לקולא, ובלשונו: "יש זנבות של הרשעות לתקופות דמי ביטוח ועל זה אני סבור שהעמדה העונשית שהציגה המאשימה לשני הנאשמים היא מופרזת ומרחיקת לכת" (ר' פרוטוקול עמ' 83 שורות 27-22).

בעפ (ארצי) 55968-03-17 מדינת ישראל - אדן רחמינוב (2018) לא מצא בית הדין הארצי לעבודה להתערב בגובה הקנס שנגזר על המערערת בבית הדין האזורי לעבודה ועמד על 12,000 ש"ח בגין העסקת עובדת זרה ללא התר משך חודשיים ימים, וקבע כי סכום זה "נפסק על הצד הנמוך ביותר. בכל מקרה הוא מצוי במתחם הענישה עליו הסכימו הצדדים". בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין עמי אסור נדונה העסקת חמישה עובדים זרים, כאשר בין השיקולים שמנה בית הדין האזורי לקולא היו חלוף הזמן מביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום ונסיבותיו האישיות של המערער/הנאשם ובלשון בית הדין הארצי לעבודה: "טרגדיה אישית שעבר המערער ומצב כלכלי קשה עקב חובות כבדים הרובצים עליו", ובין השיקולים לחומרא נלקח בחשבון כי הנאשם לא הפנים את חומרת מעשיו בעקבות קנסות מינהלים שהוטלו עליו בעבר וכי העבירות בוצעו במסגרת משלח ידו של הנאשם.

בענין דגימים הנזכר לעיל קבע בית הדין הארצי לעבודה בנוגע לקנס אותו יש להטיל על המערער/הנאשם כך: "אשר למערער 2 - מתחם הענישה שהתבקש לגביו על ידי המאשימה עמד על 10,000 ₪ עד 30,000 ₪ (ללא הסבר כיצד חושב, כאשר הקנס המירבי לגבי נושא משרה לפי סעיף 5 לחוק עומד על 58,400 ₪). לטעמנו יש לקבל מתחם זה אך להחילו על מכלול האירוע ביחס לשתי העבירות. אשר לגזירת העונש בתוך המתחם - בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות משמעות ההרשעה הפלילית כשלעצמה לאדם נורמטיבי והעובדה כי מוטל קנס במקביל על החברה שבבעלותו, שוכנענו כי יש להפחית את הקנס האישי שהוטל על המערער 2 לסך של 12,000 ₪".   באשר לשיקולים לקולא ולחומרא: במכלול השיקולים לקולא יש לקחת בחשבון שכתב האישום הוגש זמן קצר יחסית לאחר הביקורת: בחודש פברואר 2018, חמישה חודשים לאחר מועד הביקורת; לנאשם אין עבר פלילי והרשעות קודמות; הנאשם קיבל על עצמו את האחריות להעסקתו של נאסר ללא אשרת שהיה והתר העסקה בתוקף והביע חרטה על המעשה; עוד תשקל לענין זה העובדה כי פישאי הועסק על ידי הנאשמת יום אחד או שניים בלבד.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של העסקה שלא כדין של עובד זר שהוא מסתנן, בנגוד להוראות סעיפים 2(א)(1) ו2(א)(2) לחוק עובדים זרים תשנ"א-1991 (להלן- חוק עובדים זרים).

בתיקון 15 לחוק עובדים זרים נקבע כי אין לגזור בעבירה של העסקת עובדים זרים ללא היתר קנס נמוך מכפל הקנס המינהלי אלא "מנימוקים שיירשמו", ומכאן שככלל, הרף המינימאלי של מיתחם הענישה בגין עבירה של העסקת עובד זר ללא היתר הוא כפל הקנס המינהלי כלומר: 10,000 ₪ (סעיף 2(א1) לחוק עובדים זרים; סעיפים 1 ו-2 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו -1985; תקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי – עובדים זרים), התשנ"ב -1992 (להלן- תקנות העבירות המנהליות).

הרף המינימאלי של מיתחם הענישה בגין עבירה של העסקת עובד זר ללא היתר הוא, איפוא, כפל הקנס המינהלי כלומר: 10,000 ש"ח ואילו הרף העליון של מיתחם הענישה בגין עובד מסתנן שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעסיק הוא פי חמש מהקנס הקבוע בסעיף 61 (א)(2) לחוק העונשין, כלומר 146,000 ₪.

...

בשקלול כל האמור, סבורני כי מתחם הענישה הראוי ביחס לנאשם בנסיבות המתוארות לעיל נע בין סך של 10,000 ₪ (כפל הקנס המנהלי) לבין 20% מהקנס הפלילי המרבי - קרי סך של 29,200 ₪.

עם זאת, בהתחשב בכל השיקולים המנויים לעיל, סבורני כי יש לקבוע כי הקנס שיוטל על הנאשם יהיה הרף הנמוך של מתחם הענישה שנקבע.

משכך, אני גוזרת על הנאשם קנס בסך 10,000 ₪ בגין העסקת עובד זר, לפי סעיפים 2(א)(1) ו2(א)(2) לחוק עובדים זרים.

המשיבה הגישה כתב אישום נגד המבקשים בבית הדין האיזורי לעבודה תל-אביב, בו הואשמו באישומים אלה: שתים עשרה עבירות של העסקת עובד זר שלא כדין בנגוד להוראת סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים); שתים עשרה עבירות של העסקת עובד זר ללא היתר בנגוד להוראת סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים; שמונה עבירות של העסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי כדין בנגוד להוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

בכלל זה, חלים סעיפים 199 ו– 200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) הקובעים, כי ערעור פלילי יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין או ממועד המצאתו, ככל שלא ניתן במעמד הנאשם.

...

המבקשים הוסיפו, כי יש להיעתר לבקשת הארכה על מנת לאפשר להם "להוכיח את חפותם ולנקות את שמם". המשיבה התנגדה לבקשה, תוך שטענה, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של "כ-10 ימים". לטענת המשיבה, ימי החג שחלו בתקופה הרלוונטית להגשת הערעור אינם עוצרים את מניין הימים להגשת ערעור בהליך פלילי.

מצד שני, ככל שהיינו מכריעים שאין לראות בדיוור אלקטרוני משום המצאה כדין בהליך פלילי, נראה שלא ניתן היה לקבוע שהערעור הוגש באיחור, שלא על יסוד טענתם של המבקשים בעניין מועד קבלת פסק הדין לידיהם.

בין כך ובין כך, איננו נדרשים להכריע במסגרת החלטה זו בשאלת תוקפו של דיוור אלקטרוני בהליך פלילי, שכן גם אם נסבור שהערעור הוגש באיחור, ממילא שוכנענו, שיש להיעתר לבקשה החלופית להארכת מועד להגשת הערעור, כפי שנבאר.

חרף האמור שוכנעתי, שמתקיימים בענייננו טעמים אחרים אשר משקלם המצטבר מצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד.