לטענתם, בעניינינו, מכלול המעשים שבהם הורשעו הנאשמים הם חלק ממסכת עובדתית אחת, שבוצעו מיד לאחר הרצח (ובנוגע להצתה יתכן, כאמור, שהיא היתה חלק ממעשה ההמתה), ולא ניתן לנתקם ולראות בהם כאירועים נפרדים העומדים בפני עצמם; כלל העבירות הנילוות שביצעו הנאשמים נועדו כדי למלט עצמם מאימת הדין, ואין מדובר במקרה בו פעולות השיבוש נמשכו על פני תקופת זמן ארוכה, או במקומות מרוחקים מזירת הארוע, כפי שעלה בפסיקה אליה הפניתה המאשימה.
ואולם, הוחלט להטיל עונש נפרד בגין עבירות ההצתה והשיבוש, שכן מדובר בשתי עבירות חמורות, שבוצעו במקומות שאינם מקום ביצוע הרצח, מתוך כוונת הנאשם למלט את עצמו מהדין על מעשיו; וצוין כי "פן מיוחד של חומרה המצדיק עונש נפרד רואים אנו בהשלכת גופת המנוח והפקרתה ביער, מה שגרם לאי ידיעה על מותו של המנוח, הלנת המת, ביזויו ודחיית הבאתו לקבר ישראל, כאשר כל אלה מסבים מתח נפשי רב ונזק נפשי בל ישוער לבני משפחתו...". בית המשפט העמיד את העונש על עבירות אלו על ארבע שנות מאסר, וקבע שירוצה כך ששנתיים יצטברו לעונש מאסר העולם, לאור העובדה שמדובר בעבירות שבוצעו באתרים שונים, ולאור החומרה המיוחדת של מעשה השיבוש, הנובעת מכך שמעבר להגנה על ההליך המשפטי, נגרמה פגיעה קשה נוספת למשפחת המנוח ולכבוד המנוח, בעצם הסתרת גופת המנוח ביער.
- תפ"ח (מחוזי מרכז) 67108-07-18 מדינת ישראל נ' חיים (6.8.20) (יוער, כי תלוי ועומד ערעור מטעם ההגנה לבית המשפט העליון), בו דובר בנאשם אשר הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירות של רצח בכוונה תחילה, שבוש מהלכי משפט וידיעות כוזבות; לאחר שרצח את גרושתו באמצעות חניקה בחוט, קבר אותה בבור שהכין מבעוד מועד, טשטש את השטח והשליך את רכושה האישי בפח מרוחק, כל זאת כדי שדבר מותה לא יתגלה, ולאחר מכן הודיע בכזב למישטרה על העלמותה, מה שהוביל לחיפושים נרחבים אחריה, בהם הישתתף גם הנאשם, כאשר גופת המנוחה התגלתה רק לאחר כשלושה שבועות.
בהקשר זה נפנה לדברים שכתבנו בהכרעת הדין, באשר לחומרה היתרה שבמעשי הנאשמים :
"מכלול נסיבות הארוע מעידות על כך שמדובר במעשה רצח קשה, חמור במיוחד ומזעזע בנסיבותיו. המדובר ברצח שתוכנן מראש ע"י הנאשמים, לאחר שחמדו את הסמים שברשות המנוח, ועל מנת להעבירם לרשותם מבלי לשלם עבורם, תוך הצבת תג מחיר בלתי מתקבל על הדעת לחיי אדם, השווים בעיניהם פחות מ-4,200 ₪. גם הוצאתה לפועל של התכנית המרושעת והבלתי נתפסת, נעשתה בדרך אכזרית עד מאד, כאשר במהלך שיחה חברית, תוך ניצול העובדה שהמנוח בטח בנאשם 1 עקב יחסיהם החבריים, הפתיעו הנאשמים את המנוח במהלומות אבן לראשו, ולאחר מכן תקפו אותו בצוותא באכזריות רבה, תוך היתעלמות מזעקותיו ותחנוניו, ותוך הכאתו פעם נוספת לאחר ששב להכרתו; ובהמשך, הלכו באופן קר ומחושב לתחנת דלק וחזרו למקום רק על מנת להצית, באכזריות ובקהות חושים בלתי נתפסת, את הרכב ובתוכו המנוח, מבלי לוודא שהוא מת עובר להצתה, כשהם מרוכזים אך ורק בעצמם, ברצונם להשמיד את הראיות ולמנוע אפשרות לקשור אותם למעשה" (חוות דעתה של השופטת ג' שלו, עמ' 126 להכרעת הדין).
בעניינינו, לאור הנזק הרב והנרחב שניגרם למשפחת המנוח, אף מעבר לאובדן הקשה ולחיים הצעירים שנקטעו באיבם; לאור האכזריות שבה המיתו הנאשמים את המנוח, לאחר החלטה מודעת ומושכלת ושיחה שערכו לפני הרצח בה התייחסו לכך שמדובר באדם ערירי, שלא יחסר לאיש; לאור האופן המצמרר בו החליטו לשרוף את המנוח בתוך הרכב (זאת אף ללא קשר לשאלה אם המנוח היה חי בעת ההצתה או לא), תוך השחתת גופתו, ביזוי המת, עיכוב קבורתו וגרימת סבל נוסף למשפחתו, והכל על מנת לטשטש את הראיות ועל מנת שלא ניתן יהיה לזהות את גופתו; כל אלו מצדיקים הטלת פיצוי משמעותי ברף הגבוה של תיקרת הפצוי הקבועה בחוק, לכל אחד מהנאשמים.
...
במקרה שנדון מאוחר יותר בבית המשפט העליון, בעניין סוליימנוב, נדחתה הטענה כי בהתאם להלכת טווק תקרת הפיצוי לטובת נפגעי העבירה מוגבלת לסכום המקסימלי הקבוע בחוק, יהא מספר הנאשמים שהורשעו בעבירה אשר יהא, והובהר כדלקמן:
"הלכת טווק עוסקת בשאלת גובה הפיצוי במקרה של ריבוי נפגעים בשל מעשה של נאשם אחד. בעניין זה נקבע כי סכום הפיצוי שיוטל על הנאשם לא יעלה על סכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, אף כאשר מעשי הנאשם פגעו ביותר מנפגע עבירה אחד. הלכה זו אינה עוסקת בשאלת גובה הפיצוי מקום בו יש ריבוי נאשמים, ואין כל מקום לגזור גזירה שווה למצב בו מספר נאשמים מורשעים בגין אותו מעשה עבירה מבחינת תכלית הגבלת סכום הפיצוי. מסקנה זו עולה בבירור גם מלשון הוראת החוק המסמיכה את בית המשפט להטיל חיוב בפיצויים... החיוב בפיצוי והמגבלה על שיעורו מתייחסים לכל אדם שהורשע. לפיכך מקום בו מורשעים נאשמים אחדים, גם אם באותו מעשה עבירה, סמכות בית המשפט להטיל על העבריין לפצות את קורבן העבירה, על-פי שיקול דעתו, מתייחסת לכל אדם שהורשע בעבירה, כאשר לגבי כל אחד מאלה קיימת ההגבלה על שיעור הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק".
יוער, כי בעניין סוליימנוב אישר בית המשפט העליון פיצוי למשפחת המנוח בסך 200,000 ₪ ע"י כל אחד מהמעורבים ברצח (שני נאשמים שהורשעו ברצח ונאשם נוסף שהורשע בסיוע לרצח), ונקבע כי "בהתחשב באופי הפגיעה הקשה במשפחת המנוח, אין גם לומר כי הם בלתי סבירים".
כאמור, ב"כ הנאשמים הפנו בהקשר זה לעניין רגבי, ובעיקר לדברי השופטת ברק-ארז אשר קבעה כי השיקולים שנבחנו בהלכת טווק יפים גם לשאלה האם יש מקום לפסיקת פיצויים החורגת מהתקרה הקבועה בחוק בגין אותו מקרה מוות, כשהאחריות לו רובצת על יותר מעבריין אחד; זאת בין היתר על מנת שלא לפסוק פיצויים בהיקפים גדולים בהליך הפלילי שאינו מיועד לכך, ואינו מצריך הוכחת נזק.
אין בידינו לקבל טיעון זה. פסק הדין בעניין רגבי ניתן חודשיים בלבד לאחר שניתן פסק הדין בעניין סוליימנוב, שקבע בהרכב של שלושה שופטים הלכה העומדת בסתירה לאותה אמרת אגב של השופטת ברק-ארז, כך שאין מקום להנחה שעמדתה של השופטת ברק-ארז משקפת את עמדת בית המשפט העליון כיום.
לאור כל האמור לעיל אנו דנים את הנאשמים לעונשים הבאים:
מאסר עולם.
