העלות טענת שיהוי בתיקי גזזת: סמכות המדינה בערעור

בהקשר זה, מוסיפה המשיבה כי בסמכותה לשנות את מדיניותה ולפעול לדחייה על הסף של עררים שהוגשו על ידי יורשיהם של ניצולים, אשר בשונה מניצולים אין מקום להקל עמם בסוגיית השהוי.

על כן, המשיבה מעריכה את עלותה התקציבית של קבלת הבקשות בכ-100 מיליון ש"ח, לכל הפחות, ומציינת כי המדינה שוקלת להקצות סכומים אלו עבור הטבות לקבוצות אחרות של ניצולים חיים, אשר הטבה עמם חשובה מהטבה עם יורשי הניצולים לפנינו.

דבר היותה של הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות סוציאלית אישית וייחודית לניצול נלמד במובהק גם מהוראת סעיף 23 לחוק הקובע כי זכות זו אינה עוברת בירושה [באשר לכלל הרווח לפיו זכות לגמלה שמקורה בחקיקה סוציאלית אינה עוברת בירושה, ראו למשל: בג"ץ 1861/06 העמותה לקידום עינייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (6.8.2009), פסקה 20 לפסק הדין (להלן: עניין מוקרני הגזזת)].

כך צויין בהחלטה זו: "נראה, כי קיימים תיקים רבים נוספים של יהודי לוב שטרם הגישו ערר, או שעניינם טרם הוכרע ע"י המשיבה... הרי פונים אשר ידחו ע"י המשיבה...אינם חייבים להגיש ערר על החלטת הדחייה ואם וכאשר החלטתנו העקרונית תשונה בערכאת העירעור, יהיו רשאים אותם פונים לשוב ולפנות למשיבה מבלי שיחסמו..." (שם, פסקה 18).

...

בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי ההכרעה בעניין טייר לא היוותה שינוי עקרוני של המצב המשפטי הנוהג, שכן, בפועל, וכפי שציין השופט ורדי בחוות דעתו, במסגרתה הוכרה לראשונה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי שואה מלוב.

לנוכח תכליתו הסוציאלית של החוק, ובהתחשב בנסיבותיהם של המבקשים ושל מורישיהם, סבורני כי אין הצדקה לסטות במקרה דנן מהוראות החוק הקובעות כי הזכות לתגמולים מכוחו אינה עוברת בירושה.

אשר על כן, ולו דעתי תישמע, דין שני הערעורים להידחות.

בנוסף, טוען הנתבע כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היתיישנות או שהוי ניכר שכן הקשר בין התובע לבין המנוחה הסתיים לכל המאוחר בשנות התשעים המוקדמות.

טענות הנתבעת הנתבעת מכחישה את סמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בתובענה וטוענת כי מדובר בסכסוך בין בני מישפחה שכן הסעד העקרי הנידרש בתובענה זו הוא הצהרה כי התובע הוא הידוע בציבור של המנוחה - סעד שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה.

הנתבעת מציינת טענת התובע לפיה תביעתו נדחתה מטעמים פרוצדוראליים אינה נכונה, שכן במסגרת פסק הדין של ערעור היה ידוע לתובע כי לצורך הכרתו כידוע בציבור של המנוחה עליו לנקוט בהליך מול הרשם לעינייני ירושה, אך בחר התובע מסיבותיו שלו שלא לעשות כן. הנתבעת טוענת כי בנגוד להתנהלות התובע כמפורט לעיל, הנתבע פנה אליה בבקשה להכרה בזכויותיו, המציא מסמכים והשלים את כל שנידרש – כך שבקשתו נימצאת בימים אלו בפני דיון בועדה המתאימה וטרם ניתנה בה הכרעה.

לאורך ההליך, הציג התובע ראיות חיצוניות להוכחת היותו ידוע בציבור של המנוחה, והן: פנייתו של גיורא (בעלה הקודם של המנוחה) לבית הדין הרבני בבקשה לאסור את הנישואין בין התובע למנוחה, שם ציין גיורא כי: "אבקש להביא לידי כב' את הפרטים הבאים: האמת בקשר לתיק זה היא: האשה, נורית גזית זנתה משך תקופה ארוכה עם שאול וקסמן בן זאב... משך התקופה כשנה. תפסתי אותם פעמים מספר במצבים לא סבירים ובכל פעם ניסו "להסביר" לי שטעיתי.

כך למשל, הכירה הפסיקה בהיות בני זוג ידועים בציבור, על אף העובדה שאחד מהם היה נשוי לאחר ( ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' רות סופיה פסלר , טז 102, ע"א 563-65 רחל יגר (פלינק), הידועה גם פלביץ נ' זאב פלביץ, ואח' , כ(3) 244, בע"מ 3287-09 פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו 7.5.2009), וכך למשל הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור על אף העובדה שלכל אחד מבני הזוג לן בדירה משלו (ע"א 79-83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן , לט(2) 690).

מנגד, טען הנתבע כי הוא קיבל את הגלריה מהמנוחה עוד בחייה, והשקיע כספים רבים להמשך ניהול הסטודיו לציור ולהצלתו של העסק תוך רכישת ביטוחים, פירסום וכל עלות הנדרשת לתפעולו (ראו סע' 160 לכתב ההגנה של הנתבע).

...

התובע מוסיף, כי במהלך חודש נובמבר 1992 הוא והמנוחה עברו להתגורר בנכס המרכזי, זאת לאחר שהוא עזר למנוחה לרכוש את חלקו של גיורא בנכס, כאשר המנוחה הייתה אותה עת חסרת כל. לטענת התובע, בשלהי שנת 1992 גיורא תקף אותו באלימות, לאחר שהוא ניסה למנוע את כניסתו לנכס, ובגין אירוע אלימות זה הוגש כתב אישום כנגד התובע והנתבע, כתב אישום אשר בוטל בסופו של דבר והם זוכו.

מכל האמור לעיל עולה, שדוחות המעגל שנערכו בשנים שטרם פטירת המנוחה (2009-2002) מלמדים על קביעות ורציפות מגוריו של התובע יחד עם המנוחה (מלבד תקופה קצרה בה התגורר בירושלים) בהיותו בן זוגה תחת קורת גג אחת, כך שיש להניח מהם כי התובע התגורר עם המנוחה שישה חודשים טרם פטירתה, ואף היה נוכח בנכס המרכזי ביום הפטירה עצמו.

לאור לשון החוק, ומשהגעתי למסקנה כי התובע והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור - זכאי התובע לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה אף בנכס העסקי בו הייתה המנוחה דיירת מוגנת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שחתמה מול הנתבעת (ראו נספח טו' לתצהיר התובע).

סוף דבר הפועל היוצא הוא שהתביעה מתקבלת במלואה, כך שיש להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה ויש להכיר בו כדייר מוגן בנכס המרכזי על שתי קומותיו והחצר הצמודה, ובנכס העסקי בהתאם לסע' 20(א) ו- 23(א) לחוק הגנת הדייר; משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הנכס המרכזי והן את הנכס העסקי ולמסור את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.1.2022 בשעה 12:00; הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 15,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.

משכך לא היה כל קושי לגזור חלק זה גם מהנתונים שבתביעה המקורית ומחוות הדעת שצורפה ותמכה בה. נטען כי הועדות המקומיות יכלו לעשות שימוש בסמכותן ולהורות למערערות לתקן את תביעתן, או להגיש חוות דעת שמאית שתתייחס לשטחים שבתחומן בלבד, ברם הן בחרו שלא לעשות כן והעדיפו לדחות את תביעת המערערות מנימוק אחר המסתמך על הטענה לפיה התכנית הפוגעת השביחה את המקרקעין ולא בגין "העידר פיצול" בין התביעות.

אין מקום להטיל על הכיס הצבורי עלויות של השתהות בהגשת כתב תביעה משקולים מסחריים שמקורם במערערות עצמן.

נטען כי "המינימום שאתה יכול ליתן לגוף כזה בשעה שהכסף שוכב בקופת המדינה זה את מחיר הכסף, לא יותר.. הכסף היה בקופה והיה צריך להיות במקום אחר". (בעמ' 2 שורה 27-28).

כעולה מסעיף 1 לפנייתן של העותרות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעת פיצויים (נספח ד לתיק המוצגים של העותרות, עמ' 75) הרי שהמקרקעין מושא המחלוקת היו "רשומים בספרי המקרקעין על שם הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית", כאשר בשנת 1993 נחתם הסכם קומבינאציה בין הפטריארכיה לבין ארמון האגמון ביחס למקרקעין דנן מכוחו רכשה המערערת זכויות במקרקעין מושא העירעור דנן.

...

לעניין היקף ההתערבות בהחלטה מושא הערעור , נפסק בע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נה(1) 49 (1999):- "אם הערכאה הנמוכה בחנה ושקלה את נסיבות המקרה, והגיעה למסקנה כי יש להקטין את שיעור הריבית, אין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטה כזאת, אפילו אם נכונותה מוטלת בספק. ...במה דברים אמורים? כאשר הערכאה הדיונית נדרשת בהחלטתה לשאלת הריבית, ומנמקת מדוע החליטה להקטין ריבית מהתובע או אף לשוללה. אולם בהיעדר התייחסות מצד הערכאה הדיונית לשאלת הריבית, נוטה ערכאת הערעור בדרך-כלל להתערב בהחלטה המונעת מהתובע ריבית מרבית". לאחר שדחיתי את הערעור לגופו מתייתר הצורך לדון בטענת להגשתו באיחור, מה גם שניכר כי יש ממש בטענות המשיבות להארכת מועדי ההגשה בשל מגיפת הקורונה.

סוף דבר: הערעור נידחה.

המערערות תשלמנה לכל אחת מן המשיבות, הוצאות הערעור בסך (כולל) של 10,000 ₪, לכל משיבה בנפרד (סה"כ- 30,000 ₪).

בית משפט השלום בצפת ת"א 8615-10-20 אבו פארס נ' מועצה מקומית גוש חלב תיק חצוני: בפני כבוד השופטת רביע ג'באלי תובעים ואכים אבו פארס נתבעים מועצה מקומית גוש חלב החלטה

בתאריך 16.12.20 הגישה המועצה כתב הגנה, ובו העלתה טענות לחוסר סמכות עניינית, היתיישנות ושיהוי, ולגופו של עניין טענה כי מעולם הבטיחה לתובע הבטחה שלטונית כלשהיא.

שכן, לטענתו, מדובר בהחלטת ביניים בטענה מקדמית, אשר לא הוגשה לגביה בקשת רשות ערעור, ומשחל עיקרון סופיות הדיון, אזי בית המשפט איננו רשאי להתערב בהחלטה הנ"ל. בהקשר זה טען התובע כי העלאת שאלת הסמכות העניינית פעם נוספת על ידי בית המשפט כאשר זו כבר הוכרעה בערכאה הנוכחית, בחלוף יותר משנה וחצי, לאחר שהוגשו תצהירים מטעם הצדדים, מהוה פגיעה קשה בתובע.

דיון והכרעה: על פי ההלכה הפסוקה, מבחן הסעד הוא המבחן המכריע לצורך קביעת הסמכות העניינית להבדיל ממבחן מהות הסיכסוך [רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והבלו, פד"י מד(3) 812 (1990), בעמ' 815 ה'-ו'; ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פד"י נט(3) 529, בעמ' 533 סיפא – 534 רישא; וכן רע"א 1924/16 עבדללה אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ [פורסם בנבו] (20/04/2016), פסקה 10 רישא].

באשר לסעיף 43 לכתב התביעה, בו התובע לסעד חלופי במילים אלו: "לחילופין, מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המועצה המקומית לקיים את הבטחתה ולפעול למציאת מקרקעין חלופיים ולשאת בכל העלויות בשל הקמת המכלאה לרבות רכישת הציוד והמתקנים, וזאת בהתאם להבטחת המינהלית המחייבת". למעשה, מדובר בסעד מסוג צו עשה המצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים.

...

לכן, לטענתה, יש לדחות את התביעה מחוסר סמכות עניינית.

ועל כן, אני מורה על מחיקתו מכתב התביעה.

סיכומו של דבר; הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה. פרט לסעיף 43 שיימחק מכתב התביעה.

בתום הדיון ניתנה החלטה לפיה ב"כ המערערת יגיש את האסמכתא התומך בטענתו לפיה היתקבל ערעור במקרה שעובדותיו דומות לענייניה של המערערת, ושלפי דבריו חל שינוי בעמדתו של פרופ' ברזלי וכן של המרכז הלאומי לפצוי נפגעי גזזת, וב"כ המשיב יודיע אם יש באסמכתא הנ"ל כדי לשנות את עמדתו בהליך זה. ביום 16.5.23 הגיש ב"כ המערערת הודעה אליה צירף את האסמכתא עליה התבסס בדיון המוקדם- פסק דין בתיק גז"ז (נצרת) 15452-03-22 אוחיון נ' מדינת ישראל, וטען ביחס לדמיון הקיים בין אותו מקרה לנסיבות עניינה של המערערת, באופן המצדיק החלת "דין שווה", דהיינו –החזרת עניינה של המערערת לדיון חוזר בפני ועדת המומחים, על מנת שזו תתייחס לטענות המערערת, ובכלל זה לחוות דעתו של פרופ' אינגבר ומכתב ההבהרה של ד"ר מלי אלכסנדר, שכן באותו המקרה ועדת המומחים נקטה עמדה שונה והסתפקה בבדיקה פתולוגית בה נימצאו סימנים לרדיודרמטיטיס הגם שאינם ספציפיים, כדי לקבוע כי התובעת עברה טפולי הקרנות למחלת גזזת, קל וחומר כאשר קיימות ראיות אובייקטיביות נוספות.

אין לתת כל משקל לאבחנות הבלתי מבוססות שערך ב"כ המשיבה בין עניינה של גב' אוחיון לענייניה של המערערת, שכן הסמכות הבלעדית לערוך אבחנות בין שני המקרים נתונה לועדת המומחים.

...

ועדת המומחים דחתה את התביעה, בקובעה: "חברי הועדה עיינו במסמכים הנלווים בתיק והתביעה. הרופאים, חברי הוועדה בדקו את קרקפתה של התובעת ולא מצאו סימנים, צלקות או אטרופיה של העור המעידים על קבלת טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת כמשמעותו בחוק. עדות התובעת אינה יכולה לשמש תשתית ראייתית לקביעה כי התובעת הוקרנה נגד מחלת הגזזת כמשמעותו בחוק. לתובעת אין עדים. התביעה נדחית". הודעה על החלטת הדחיה נשלחה למערערת ביום 8.6.03, ובמסגרתה יודעה אודות זכותה לערער על ההחלטה ו/או לבקש דיון חוזר "במידה וימצאו עדויות נוספות ו/או מסמכים נוספים שלא עמדו בפני הועדה ויכולים להעיד על קבלת טיפול בהקרנה, כמשמעותו בחוק." ערעור שהגישה המערערת לבית הדין (ביום 5.7.05) על החלטת ועדת המומחים מיום 4.6.03 נמחק בהסכמה תוך שצוין כי למערערת שמורה הזכות לפנות לוועדה עם מסמכים חדשים ועדויות חדשות (עב' 2008/05, פסק דין מיום 6.11.05).

אין כל בסיס לדקדקנות הלשונית שב"כ המשיבה מנסה למצוא בניסוח המסקנה שנכתבה בבדיקות הביופסיה- מדובר בממצאים בלתי ספציפיים המתאימים לרדיודרמטיטיס שנמצאו בשתי הביופסיות.

הוועדה ביססה את החלטתה על חוות הדעת הללו שאותן הזמינה, ולדעת בית הדין, הערעור אינו מגלה כל טעות משפטית בפעולת הוועדה, ונראה שטענות המערערת מופנות נגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

התוצאה הערעור נדחה.