העלאת מידת ההוכחה הנדרשת בגין טענת גניבה על ידי עובד

בית הדין הארצי הסביר את הדרישה לצורך במידת הוכחה מוגברת: "מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר. הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר- 'לא נכון..לא גנבתי'. לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת...

בסיכומיהם, שינו הנתבעים את טענותיהם בגין שני רכיבים אלו: לגבי גניבת כסף מ-199 מנויים לתקופות קצרות ומכניסות חד-פעמיות, מודים הנתבעים כי קיים קושי רב לחשב את סכום רכיב זה, וכן נרשם כי הנזק בגין רכיב זה יתברר במסגרת התביעה שהגישה נתבעת 2 מחדש כנגד התובע, ולכן למעשה הם אינם עומדים על הסכום הנתבע במסגרתו בשלב זה. לגבי מנויים בסכום "0", נטען כי מדובר ב-744 מנויים שהתובע אפשר את כניסתם ללא תשלום או שהתשלום הועבר לידיו ולא לידי הנתבעים, וכי הם מעמידים רכיב זה על 50% מסך העיסקאות האמור, כלומר 2,300 ₪ עבור 372 עיסקאות ובסך הכל 855,600 ₪.

מעסיק נידרש לשמוע את עמדתו של העובד בטרם הוא מגבש את עמדתו בנוגע לסיום יחסי העבודה, ולכן עליו לשטוח בפניו מבעוד מועד את הטענות העומדות בבסיס הפיטורים ולאפשר לו לטעון את טענותיו במלואן כשהוא מלווה על ידי עו"ד במידה והוא מעוניין בכך (ע"ע (ארצי) 1027-01 גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל , פד"ע לח(2003) 448; ע"ע (ארצי) 23402-09-15 ברד נ' קנסטו בע"מ, מיום 28.2.17).

עו"ד ארבל טען בתצהירו טענה כללית ולפיה "רבים מיספור האנשים בעפולה אותם פגשתי אשר העלו בפניי את דברי הדיבה שהופצו נגד אשד כאילו הנ"ל גנב מיליוני שקלים ממר זוגלובק ומדובר באדם רמאי ונוכל. עפולאים רבים נזונו מהמידע שהופץ על ידי דני זוגלובק". מדובר בטענות כלליות שאינן נתמכות בראיות, ואף אינן כוללות את הפרוט המינימאלי לגבי זהות האנשים ששמעו מהנתבע דברים אלו.

...

לא מצאנו כי יש לפסוק פיצוי הלנת שכר שכן התרשמנו בדבר מחלוקות כנות בין הצדדים בנוגע לזכות הקיזוז של הנתבעים.

התביעה כנגד הנתבע נדחית.

התביעה של נתבעת 3 כנגד התובע נדחית.

נדב בחר להגיב בצורה מזלזלת כלפי הנתבע מבלי להעלות על דעתו כי קיימת אפשרות שכיסויי הגלגלים נעלמו אצלו במוסך או נגנבו על ידי אחד מעובדיו.

ככלל, נטל ההוכחה מוטל על מי שמעלה את טענת "אמת בפירסום", כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפירסום נידרש רף גבוה, עומדת ביחס מתאים לרצינות וחריפותו של תוכן הפירסום (ראה ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987).

...

כמו כן לא שוכנעתי כי ביסוד הפרסום הייתה כוונה לפגוע בתובע באופן לא מידתי או כי היה בה זדון או חוסר תום לב. בנסיבות שהתקיימו כאן, נמצא כי עומד לזכות הנתבע חזקת תום הלב, שכן הפרסומים – שהיוו הבעת דעה על עניין ציבורי – הייתה מידתית ולא חרגה מתחום הסביר, ואף התאפיינה בהקפדה על לשון עניינית ומכבדת.

לסיכום, גם אם היה נפסק כי האמור בפרסום נשוא תיק זה עולה כדי לשון הרע- דבר כשלעצמו לא הוכח- הרי שלטובת הנתבע עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, ועל כן דין התביעה בין כך ובין כך - דחייה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה.

אכן זהו עיקר הפירסום ולהלן איזכור תוכן הפירסום שאינו משתמע לשני פנים: " יניב עמר/ יניב רהב/ איך שהוא לא יקרא לעצמו מחר, הוא אדם רע, חלאת המין האנושי", "עמר, כשאני אסיים איתך לא יהיה אחד במדינה הזו שירצה להתקרב אליך. אולי רק סרגי בינקין, שגיב קורן ועוד כל מיני גנבים ונוכלים כמוך. שיתפו ובואו נספק ליוסי פרנסה. כי למי יש יותר כוח: ליניב עמר האפס או לנו?" (ראו ס' 15 לכתב התביעה).

הארוע השלישי- פירסום זה עומד בגדריו של תת סעיף (1) לחוק, כיוון שבפוסט שפורסם וכן בסירטון שהעלה הנתבע לדף הפייסבוק הוא כינה את התובע "נוכל וסרסור", עוד כתב "יכול לומר לכם בלב שלם מאד, מבלי לחשוש מתביעת לשון הרע, שיניב עמר הוא לא רק נוכח, אלא גם סרסור. רוצים הוכחות? תהיו פה בשעה 16:00, אני אעלה לווידאו לייב ותבינו בדיוק במה מדובר." עוד כינה הנתבע את התובע במהלך הסירטון "סרסור", "תוצר של זרע מקולקל", "איזה בן זונה", יתירה מכך, בסיום הסירטון ביקש מעוקביו לשתף את חבריהם בסירטון.

מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפירסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפירסום, ר' ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987) (להלן: ענין מזרחי), 186-187).

אין בידי כדי לקבל את טענת הנתבע לפיה "הצופה הסביר יבין במה מדובר וכי בבחינת הקונטקסט של הדברים לנתבע הגנת "אמת בפירסום". גם לו סבור הנתבע כי הוא משליט צדק, אין ביכולתו לעשות כן על ידי הטלת דופי כבד בתובע ולייחס לו עיסוקים פליליים אשר העונש הקבוע להם בחוק עומד על 5 שנים, קרי, עבירה מסוג פשע אשר מוגדרת כראשונה בחומרתה (ראו ס' 24 לחוק העונשין).

...

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך 29,000 ₪ בהתאם לחוק איסור לשון הרע (להלן: החוק"), לה מצאתי להיעתר בחלקה, ואסביר.

נוכח האמור הנני דוחה את טענת הנתבע בדבר "אמת בפרסום" ביחס לאירוע השלישי.

סוף דבר: מאחר שחלק מטענות ההגנה התקבלו אין מקום לקבל את מלוא התביעה.

התביעה מתקבלת בחלקה כפי שהוסבר לעיל.

התובע אף נישאל בכללות האם קיבל אי-פעם תמורה כלשהיא כנגד משטחים שלקחו נהגים, והשיב: "לא היה ולא נברא לעולם, בכלל". העדר גרסה סדורה בתצהיר התובע – כאמור לעיל, תצהיר התובע רווי טענות משפטיות, טרוניות כנגד היתנהלות הנתבעת, והכחשות גורפות של טענת הגניבה - אולם אין בו גרסה עובדתית ברורה וסדורה בנוגע לסוגיית נטילות המשטחים על-ידי גולן, אשר אין מחלוקת שהיו באישור התובע.

לאחר בחינת גרסאות התובע, על רקע טענות הצדדים והמארג הראייתי, לרבות התרשמותנו מהעדים, נחה דעתנו כי הודאת התובע בשיחה המשולשת היא הודאה אותנטית, ויש להעדיפה על פני גרסאותיו המאוחרות של התובע, שהתרשמנו כי נוצרו כדי למלט אותו מאחריות למעשיו.

ניתן למיין את טענות התובע בכתב התביעה לשלוש קטגוריות: טענות שמתייחסות למתכונת שבה יש לברר חשד לגניבה על-ידי עובד, לרבות הגורם שמוסמך לברר, דרך הבירור, ומידת ההוכחה; טענות בדבר פגמים שנפלו בהליך בירור החשדות והליך השימוע בעניינינו; והטענה לפיה עילת הפיטורים אינה מבוססת.

(ב) הטענות בדבר פגמים בהליך פיטורי התובע בהמשך לטענותיו בדבר מתכונת הבירור והשימוע, טען התובע כי מכתב הזימון לשימוע אינו עונה על דרישות הדין תוך שהעלה את ההסתייגויות הבאות: הזימון מעורפל ואינו מכיל כל פירוט עובדתי לגבי המעשים שיוחסו לו; המכתב אינו כולל את פירוט הראיות שהחזיקה הנתבעת (סרטונים והקלטת השיחה עם גולן); התובע זומן לשימוע בהתראה קצרה ביותר, יום אחד בלבד לפני השימוע; הנתבעת לא ציינה על גבי הזימון את זכות התובע להיוועץ בעורך דין ואת זכותו להיות מיוצג על-ידי עורך דין.

...

לסיכום, התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, ועל התובע לשלם לנתבעת פיצוי בעד 45 משטחים שמכר ללא רשות הנתבעת, בסך של 225 ₪ (45 משטחים * 5 ₪).

סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות ברובן, כמפורט לעיל.

בהינתן כי התביעה העיקרית נדחתה ברובה, ובשים לב להכבדה היתרה שיצרה והפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.

] אשר לנתבע, ולגבי תקופת העבודה הראשונה, הרי שעצם הודייתו כי הוא שלח את התובע לחופשה, בשל טענת גניבה (שלא הוכחה – כפי שנראה מאוחר יותר) משמעה פיטורים לכל דבר ועניין.

ראו למשל בדברי כב' השופטת גליקסמן בבית הדין האיזורי, אשר ציינה כך: "... משהעלתה התובעת טענה בעלת גוון פלילי, זיוף חתימתה, מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר, והתובעת לא הרימה נטל זה"[footnoteRef:48].

] עוד נקבע בעיניין חמיד, ביחס למידת ההוכחה הדרושה במקרה כגון זה שלפנינו, כך: "... ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובעניינינו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת היסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת... כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען". גם בפסיקה מאוחרת יותר שב בית הדין הארצי והדגיש, כי טענות מעסיק למעילה ולגניבה על ידי עובד הנן טענות הדורשות רף הוכחה מוגבר[footnoteRef:51].

] במקרה שלפנינו, התובע הכחיש מכל וכל את המיוחס לו ואת טענת הגניבה, ובאופן הנטען על ידי הנתבע.

...

במקרה שלפנינו, הפיצוי שאותו אנו קובעים להלן, נקבע על ידינו לאור ההשלכות הניכרות שהיו לאי-מתן תלושי השכר לגבי ידיעותיו של התובע ובכל הקשור לזכויותיו.

לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין, הגענו למסקנה כי יש לחייב את הנתבע בגין כ-30 חודשי עבודה, בסך של 250 ₪ בגין כל חודש במהלכו לא נופק תלוש שכר.

סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן – א. פיצויי פיטורים בסך 11,904 ₪; ב. דמי הודעה מוקדמת בסך 9,600 ₪; ג. תשלומים פנסיוניים על חשבון תגמולי מעסיק בסך 12,041 ₪; ד. דמי חופשה בסך 14,000 ₪; ה. דמי הבראה בסך 3,572 ₪; ו. דמי חגים בסך 9,603 ₪; ז. דמי נסיעות בסך 4,470 ₪; ח. פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪; ט. פיצוי בגין אי-הנפקת תלושי שכר בסך 7,500 ₪.