העלאת טענת קיזוז על פי הוראת חוק

המשיבה טוענת שהמבקש אף מעלה טענות סותרות וחלופיות לפיהן מכחיש שחתם על הסכמי שכר הטירחה, שטר החוב והערת האזהרה, ולחילופין טוען שחתימתו הוצאה בנסיבות של ניצול והוא מנוע מלעשות כן. לטענת המשיבה, המבקש אף מעלה טענת זיוף גם ביחס ליתר נושיו במספר תיקים נוספים שמתנהלים או שהתנהלו כנגדו, ואף מציינת שבאחד מהמקרים הודה שאכן חתם על המסמכים לבסוף, וזאת לאחר שקודם לכן הגיש תלונה במישטרה בגין זיוף.

המבקש הצליח לשכנע, באמת המידה הנדרשת לשלב מקדמי זה, שיכול וקיימת לו הגנה ולו חלקית, בעיקר בנוגע לגובה הסכום הנתבע ויכול וקיימת ולו טענת קזוז, הגם שהטענה הועלתה באופן חסר, כאשר מנגד הוכחת החוב לוקה בחסר ומעדות המשיבה עולה שלפחות חלק מטענות הקזוז עומדות בעינן.

בשלב של הגשת היתנגדות במועד, רשם ההוצאה לפועל הוא המוסמך על פי החוק להורות על עיכוב הליכים (ע"ר (ראשל"צ) 26383-12-13 מוסדות נירים ירושלים בע"מ נ' נעה דבי (23.12.2013)).

...

בסיכומיה טענה המשיבה שיש לדחות את בקשת ההתנגדות, ואם וככל שתתקבל ההתנגדות מתבקש לאפשר את קבלתה בכפוף להפקדת ערובה על מלוא החוב בתיק.

המסקנה היא, שתוקפו והאוטנטיות של הסכם שכר הטרחה השני מכוחו הוגש שטר החוב לביצוע, כמו גם מערכת היחסים בין הצדדים לרבות טענות הקיזוז, צריכים להבחן בהליך מסודר.

התוצאה היא, שיש ליתן רשות להגן, שכן בשים לב למכלול הטענות שנשמעו בין הצדדים, נכון הוא שהמחלוקות בין הצדדים יוכרעו לאחר שיוכחו כדבעי ולאחר דיון לגופן.

ב"כ המשיבה השיב לשאלה זו תשובה די מפתיעה שלפיה הערכתם היא שהעיקולים הם בשווי 15 מליון ₪: "לשאלת בית משפט מה עוקל ומה שווי העיקולים, אני מפנה לבקשה לעיקולים בטרם. שנית, אטען שאין לנו אינדיקציה לגבי שווי העיקולים אני קובע שזה תפקידו של חברי לטעון, הוא לא הפריח את יסוד ההכבדה הוא לא שאל אותה על העיקולים. בגלל כל העיקולים האלה שהוצגו בבקשה לעיקולים שנעמדים לפחות לאזור 15 מיליון ₪ ואפילו יותר". וראו גם בהמשך: "... שווי הנכסים החייב צריך להציג אותם, אנחנו לא יודעים מה שווי הנכסים" (שם, עמ' 26, שורות 5 ואילך).

נשאלת השאלה, האם יש לקבל את טענת הקזוז שהעלה הנתבע ברכיב זה בכתב ההגנה, ואף קיזז בפועל במסגרת תלוש 5/2019.

על פי הפסיקה בעת יישום הוראות החוק יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום ליבם של הצדדים ולתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 (להלן – חוק הגנת השכר), אשר קובע את סמכות בית הדין לפסוק פיצויים לדוגמה (ע"ע (ארצי) 28228-03-15‏ ‏ איזאבלה לוקס נ' ארז זיסמן, [פורסם בנבו] (31.10.16)).

...

התובעת לא הציגה תכתובת בין הצדדים בימים הרלבנטיים בחודש מאי 2019 ושעה שהנטל להוכיח פיטורים מוטל עליה, אין בכך אלא לחזק את המסקנה דלעיל.

משנדחתה הטענה לגבי פיטורים, נדחית גם הטענה לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (19.4.20) ועד התשלום המלא בפועל: דמי הבראה (הפרש) בסך 248 ₪.

אכן התובעת טוענת לנכות מתאונה, אולם אין מדובר בתביעת נזיקין, אלא בתביעה כספית על-פי פוליסה, כפי שטוענת גם הנתבעת עצמה בבקשה שהוגשה מטעמה.

אולם, יש בטענות המועלות בכתב ההגנה ובהיקפן, וכן בהתנהלות הנתבעת לאחר הגשת כתב התביעה, כדי להעיד כי אין ממש בטענת הנתבעת שניתן היה לחסוך את הצורך בהגשת התביעה לו היתה התובעת פועלת על-פי חובתה לפנות בדרישה מקדימה אל הנתבעת.

אכן, על-פי הוראות החוק והפוליסה, היה על התובעת להקדים ולפנות אל הנתבעת בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח ולאפשר את בירור החבות בטרם הגשת כתב התביעה.

...

בנוסף, אני סבורה כי יש ליתן ביטוי להתנהלותה של הנתבעת במסגרת ההליך, ובפרט, להתנהלותה בנוגע לדיון בסוגיית ההוצאות.

לבסוף, אני סבורה כי התנהלות הנתבעת אינה מצדיקה את קבלת דרישת התובעת לתשלום ריבית עונשית על-פי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, השמורה למקרים חריגים.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בחלקה.

הגם שהוראת הסעיף מונה שורה של טענות הגנה אשר בהתקיימן חל כאמור, היפוך בנטל ההוכחה, ההלכה היא שהוראת סעיף 29(ב) בפקודה אינה מוגבלת לנסיבות המנויות בה, וכי ישנו היפוך בנטל ההוכחה כל אימת שמושך ההמחאה מעלה טענת ההגנה כלפי הנפרע (ראה: ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 , 305 (1979); יואל זוסמן, דיני שטרות (תשמ"ג-1983) עמ' 265-263 ; לרנר, שם, 224ׂ).

תנאי זה למעשה, מעבר לדרישת הפרוט הנדרשת בו, מטיל את נטל הראייה להוכחת טענת הקזוז על הטוען לה. במקרה דנן, נטל הראייה והשכנוע להוכחת טענת הקזוז הנטענת, מוטל על הנתבע אשר טוען את טענת הקזוז (ראה: תא (חד') 1884/03 דר בג תעשיות בע"מ נ' תיקו בע"מ [פורסם בנבו] (23.5.2005)); תא (חד') 3894/02 קבוץ שער העמקים נ' עו"ד שפריר [פורסם בנבו] (24.3.2004)).

על-פי הוראת סעיף 96(א) "אין להזקק לתובענה על-פי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב, לאחר שעברו שבע שנים, וכנגד מסב – לאחר שעברו שנתיים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה עילת התובענה כנגד אותו צד". אכן, קיים נוהג של הבנקים לפיו יש להפקיד המחאה תוך חצי שנה מיום הפרעון ואולם כלל זה אינו פוגם בעילת התביעה של התובעת העומדת לה לפי כל דין.

...

אני סבור שלא הוכח על ידי הנתבעת כי כיוון שהנכס לא היה מוכן למסירה כפי שהוסכם, ונדרש שיפוץ בנכס, לרבות השלמת מבנה המשרד, בניית קירות גבס, עבודות צבע, עבודות חשמל והתקנת שער, ולכן סוכם בין הצדדים בעל פה כי התשלום בגין החודש הראשון יהיה על חשבון התובעת.

מכל המקובץ, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 31,590 ₪.

בהתאם, טען הנתבע כי התובע אינו זכאי לפצויי פיצויים, וכן העלה טענת קזוז שאותה כימת "בשלב זה" לסך 17,000 ₪ (סעיף 62 לכתב ההגנה).

הנתבע טען בכתב הגנתו כי הודעה כזו נימסרה לתובע וכי קיים הסכם חתום עימו (סעיף 54 לכתב ההגנה), אך לא צירף דבר לתיק בית הדין, ודומה כי בהמשך ההיתדיינות זנח טענתו זו, שכן הוא לא חקר את התובע בנקודה זו, לא היתייחס לכך בתצהירו הוא, ואף בסיכומיו לא טען דבר במענה לטענת התובע כי הוא זכאי לפצוי בשל אי מסירת הודעה, בנגוד להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002.

כאמור, בהתאם לקביעתנו לעיל, צו ההרחבה לא חל על העסקת התובע, משכך חישבנו את זכויותיו לפי חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, שקובע: (א) תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מיצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ-90 יום, בנכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה. התובע התחיל את עבודתו ביום 1.4.17, ונפצע ביום 11.12.17, כך שנכון ליום פציעתו לתובע עבד שמונה חודשים ועוד עשרה ימים, והיה זכאי בסך הכל 12.15 ימי מחלה.

חוק דמי מחלה קובע את אופן חישוב הזכאות כך: (א) עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה יהיה זכאי לקבל ממעסיקו, בכפיפות לתקופת הזכאות המאקסימאלית כאמור בסעיף 4 – (1) החל מהיום הרביעי להעדרו כאמור – תשלום על פי חוק זה בעד תקופת מחלתו (להלן – דמי מחלה); (2) בעד הימים השני והשלישי להעדרו כאמור – מחצית דמי מחלה; (ב) "תקופת מחלה" תחושב לפי הוראות אלה: (1) לגבי עובד במשכורת – תהא תקופת המחלה כל ימי מחלתו, לרבות ימי מנוחה שבועית וחגים; במקרה שלפנינו, התובע עונה להגדרה "עובד במשכרות", שכרו השעתי הנו 45 ₪ והיומי 382 ₪, יוצא כי: יום יום בשבוע ימי מחלה תשלום 12.12.17 ג' 1 0 13.12.17 ד' 2 191 14.12.17 ה' 3 191 15.12.17 ו' 4 382 16.12.17 שבת 5 0 17.12.17 א' 6 0 18.12.17 ב' 7 382 19.12.17 ג' 8 382 20.12.17 ד' 9 382 21.12.17 ה' 10 382 22.12.17 ו' 11 382 23.12.17 שבת 12 0     סה"כ 2674 על כן, אנו פוסקים כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 2,674 ₪ בגין דמי מחלה.

...

באשר לדעתנו – דין רכיב תביעה זה להידחות.

כך שבמקרה שלנו, טענת התובע כי סוכם עימו על שכר נטו לא נסתרה, ומקור הטעות הינו בנתבע עצמו, ולא נטען (ולא הוכח) כי לתובע הייתה כל מעורבות בכך; רביעית לא צוין בפניניו מתי קיבל התובע את הרכב לידו ומתי רכב זה הושב לנתבע, כך שאין בידנו לקבל טענותיו גם מטעם זה; לבסוף הנתבע לא ביצע תחשיב תואם לתובע ומדרגות המס החלות עליו, והסתפק בחיבור אריתמטי של החשבוניות עבור הרכב השכור, מבלי שבדק האם זה אכן הסכום שבו חב התובע; משכך דין טענת הקיזוז להידחות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.