בכך המדינה הפרה את חובת תום הלב שלה כמעסיק וכאחראית על יישומו של חוק הגימלאות;
(5) לאור האמור לעיל, יש להחיל את הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות שעניינו השעיית מירוץ תקופת ההתיישנות בנסיבות בהן המדינה הטעיתה ביודעין את התובעת בדרך של העלמת פרטים ממנה, דבר גרם לתובעת נזק כלכלי גדול וכעת מבקשת לצאת נשכרת תוך הסתמכות על טענת היתיישנות;
(6) כמו כן, יש להחיל בנסיבותיו של מקרה זה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו היתיישנות שלא מדעת, שכן נעלמו מהתובעת עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה, ושאף בזהירות סבירה לא היתה יכולה למנוע אותן ועל בית הדין לתת לה את האפשרות להוכיח טענה עובדתית זו;
(7) סעד המחיקה הינו סעד קצוני ובית הדין לא ינקוט בו אלא במקרים חריגים, שמקרה זה אינו בא בגדרם.
);
(3) ניתן לסכם, איפוא, כי לעניין המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות יש להדרש לשילוב הקונקרטי של העובדות, הדין המהותי והסעד המבוקש (י' גלעד, עילת התובענה בהתיישנות האזרחית: מושא ההתיישנות, מושגיות מול קונקרטיות וכוח התביעה, שערי משפט ט 9, 18 (2017).
וביתר פירוט: אבדוק האם מהמסכת הראייתית שהוצגה ע"י המדינה, ניתן לקבוע, כטענת התובעת, כי:
(1) היא הוטעתה, וחמור מכך, הוטעתה ביודעין;
(2) המדינה היתנהלה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות כמעסיקתה;
(3) המדינה הפרה את חובת הגילוי המוגברת החלה עליה בכך שלא גילתה לה באופן יזום עובדות שהיה עליה לגלותן, או חמור מכך, העלימה ממנה מידע מהותי, תוך הטעייתה (ביודעין או שלא ביודעין, כאמור בהנחה הראשונה).
...
(11) באשר למועד בו נודעה לתובעת עילת התביעה, הרי שהתובעת חתמה על הסכם הצטרפות אישי לקרן פנסיה מקפת ואין חולק שבמהלך 11 השנים שבהן עבדה בנתבעת 2 זו הפרישה לה לקרן פנסיה את כל הסכומים המגיעים לה כדין; התובעת קיבלה מהנתבעת 2 תלושי שכר חודשיים, בהם צוינה מפורשות הפרשה לקרן פנסיה צוברת, זאת בניגוד לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, שם אין בתלושי השכר מופע להפרשות לקרן פנסיה לאורך שנות העבודה; עם סיום העסקתה בנתבעת 2, התובעת קיבלה הודעה על סיום העסקתה, מולא טופס 161 בעניינה ונשלח לקרן הפנסיה; בנוסף, התובעת חתמה בשנת 2004 על הסכם העסקה חדש, ובו הצהרות דומות להסכם הקודם, בדבר שינויים פנסיוניים; בהתאם להסכם ההעסקה, כל טענה בדיעבד בדבר זכאות לזכויות של עובד מדינה, מהווה הפרה יסודית של הסכם ההעסקה ובצידה – סנקציה כספית קבועה ומוערכת מראש (סעיף 20 להסכם ההעסקה של התובעת בנתבעת 2); סעיף 28 לכתב התביעה מהווה הודאת בעל דין;
(12) עוד הוסיפה הנתבעת, כי האחריות לבדיקת תלושי השכר מוטלת על התובעת וחזקה שבמשך השנים היא בדקה אותם, והואיל ולא העירה דבר, חזקה עליה שהסכימה לתוכנם;
(13) לאור כל האמור לעיל, התובעת ידעה בפועל או היתה לה האפשרות לדעת בכוח, שמשנת 1998 היא לא מבוטחת בפנסיה תקציבית ולא הועסקה ברציפות.
אחרית דבר
לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי אין טעם או תוחלת בניהול התיק ובשמיעת עדויות הצדדים, שכן לאור ההלכה הנוהגת מחד גיסא ולאור הראיות החפציות שהוצגו בבקשת הסילוק מאידך גיסא, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי מתקיימים בעניינה אחד החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות.
הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות מתקבלת אפוא.
בנסיבות העניין ומשהתובעת קרובה לגיל פרישה ומשההלכה המחייבת הועמדה על מכונה בעניין סוסנה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, החלטתי להימנע מעשיית הוצאות, חרף קבלת הבקשה.
