העלאת ארנונה בשיעור גבוה מאוד

העותרת מוסיפה וטוענת, כי תשלום השומה שהוציאה לה הערייה, עלולה לפגוע בה, כחברה מסחרית, בצורה משמעותית ולהביאה לכדי היתמוטטות, נוכח הצורך לשלם סכום גבוה מאוד ובבת אחת, דבר שאין היא ערוכה אליו.

היינו, האם העותרת ציפתה להמשך לקבלת הטבה ולשלם ארנונה בחסר, או שמא ממש הסתמכה על הטבה מדומה זו, דהיינו, הייתה מכלכלת את צעדיה אחרת לו היתה יודע מראש כי יהיה עליה לשלם את שיעור הארנונה הגבוה יותר (קרי את שיעור הארנונה המלא, ללא ההנחה המוטעית שקבלה).

...

אני סבורה כי לעניין זה יש לקבל את טענת העותרת.

גם אם ניתן לטעון במקרים מסוימים כי יש לנהוג במי שהוטלה עליו ארנונה רטרואקטיבית, לפנים משורת הדין לעניין ריבית והפרשי הצמדה, לא כך הם פני הדברים במקרה שלפניי, לאור העובדה שהעותרת ידעה ולו על הבנייה הנוספת, ולא הפנתה את תשומת לב העירייה לעניין זה. סוף דבר העתירה מתקבלת באופן חלקי בלבד.

לעניין שינוי סיווג השטח מ"מחסנים" ל"משרדים, שירותים ומסחר" העתירה מתקבלת, והארנונה תתבסס על סיווג מחסנים, בכל הנוגע לחיוב הרטרואקטיבי.

כפי שהבהיר השופט (כתוארו דאז) גרוניס בעע"מ 7518/09 משואה למלונאות נ' עריית ירושלים, פסקה 3 (20.11.2011): "אחת הסיבות ההיסטוריות שהובילו לחקיקת ההקפאה באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, הייתה הניסיון של הרשויות המקומיות לכסות את הגירעונות התקציביים בקופותיהן על דרך העלאה משמעותית של שעורי הארנונה. כמו-כן יועדה החקיקה לתרום להתמודדות עם האינפלציה הגבוהה מאוד ששררה בכלכלה הישראלית באותה תקופה". יצוין, כי במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, איחד המחוקק את הוראות הדין השונות הנוגעות לסמכות להטלת ארנונה ולהקפאת תעריפי הארנונה (ראו: רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 490-488 (2003); ע"א 2765/98 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פ"ד נג(4) 78, 83-81 (1999)).

...

הרשות, מצדה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי שדבק בה. עם מי הדין? שאלה זו התעוררה בשתי עתירות שנדונו בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) והיא עומדת להכרעתנו בערעורים דנן.

‏ד. כאן הציב חברי את קו הפדות במועד שבע שנים מעת התקנתו של הצו הפגום; לדבריו, "הגם שאין לקבוע מסמרות וכל מקרה ייבחן לגופו, סבורני שחלוף פרק זמן של שבע שנים – אורכה של תקופת ההתיישנות האזרחית – מקים חזקה שלפיה עתירה המכוונת לפגם משורשר שחוסר הסמכות שדבק בו לא היה גלוי על פניו, לוקה בשיהוי מאיין המצדיק לדחותה על הסף. עם זאת, בהיות השיהוי מושג פונקציונלי, אין מדובר בחזקה חלוטה, וזו ניתנת לסתירה כנגזרת של מכלול הנסיבות כאמור" (פסקה 49).

לטעמי, חוות דעתו מאזנת כראוי ביניהם, ומקובלת עליי הצעת חברי להעמיד את מועד השיהוי במקרים אלה על שבע שנות ההתיישנות האזרחית.

סוף דבר, אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט פוגלמן, על כל נימוקיו.

"שינויים עובדתיים" זהו מטבע לשון מאד כללית אשר יכולה להתפרש באופנים רבים על כל המשתמע מכח גם לעניין תום הלב של העותרת בהתנהלותה למול הרשות.

אין לעותרת על מה "להסתמך", שעה שהיא עצמה מודעת לכך שעליה לשאת בתשלום ארנונה בשיעור גבוה יותר מזה שבו היא נושאת בפועל.

...

סוף דבר: העתירה הראשונה מתקבלת.

העתירה השנייה נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה עתירה אחת התקבלה והשנייה נדחתה, ולקחתי בחשבון לעניין ההוצאות גם את העובדה שלא כל העובדות הנדרשות הוצגו על ידה (ראה ס' 9 לעיל להכרעת הדין), אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו.

בעע"מ 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ' עירית ירושלים (20.11.11) (להלן: "עניין משואה") נקבע: "אחת הסיבות ההיסטוריות שהובילו לחקיקת ההקפאה באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, הייתה הניסיון של הרשויות המקומיות לכסות את הגירעונות התקציביים בקופותיהן על דרך העלאה משמעותית של שעורי הארנונה. כמו-כן יועדה החקיקה לתרום להתמודדות עם האינפלציה הגבוהה מאוד ששררה בכלכלה הישראלית באותה תקופה (ראו, עע"ם 2849/07 עריית תל אביב-יפו נ' אנרג'י מכון כושר ובריאות בע"מ, פיסקה 5 (8.4.2009); עע"ם 3832/07 עריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פיסקאות 17-16 (השופטת ע' ארבל) (21.12.2010))" (שם, בפיסקה 3).

...

דין טענה זו להידחות.

בת"צ (מח'-מרכז) 25773-04-12 אנגל נ' עיריית פתח תקווה (4.8.013) שם גם כן הייתה תובענה ייצוגית בגין גביית ארנונה שלא כדין ושם קבעתי: "אינני מקבלת את טענת המשיבה כי הדרך הראויה היא דרך של עתירה מנהלית. חוק תובענות ייצוגיות נועד למטרות המנויות בסעיף 1 בחוק. עתירה מנהלית עלולה לעלות לעותר יחיד ממון רב, אף מקום שתוצאתה הכספית נמוכה מבחינתו. החוק מעודד הגשת תובענות ראויות בדרך של מתן גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא כוחו, על מנת שתובענות ראויות יובאו לפתחו של בית המשפט. החוק מקים עילה נגד רשות להשבה בגין גביה שלא כדין ואין מקום לחסום דרך זו בפני התובע הייצוגי." סוף דבר אני מאשרת את בקשת האישור.

הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר". טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי יינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום.

העתירה גופה הדן בעתירה, כך אומרת העותרת, צריך לשוות לנגד עיניו את העובדה שמאז אמצע שנות ה-80 נוכח רפורמות שונות במשק הישראלי שנועדו להתגבר על האינפלציה ששררה אז במדינת ישראל נקבעו בחוק הסדרים המגבילים מאוד את זכות הרשויות המקומיות להעלות מידי שנה בשנה את שיעור חיובי הארנונה לנישומים.

לא מתקבל על דעתי שבשעה שהמחוקק חפץ להגן על מדיניות האינפלציה של מדינת ישראל וקבע לשם כך העלאת ארנונה בשיעור של 1.25% ביחס לשנה שקדמה, יבוא אישור חריג ויניח לרשות מקומית להעלות את היטלי הארנונה בשיעור הגבוה פי 10 (1000%) ממנה שהמחוקק סבר שהוא הגנה ראויה למדיניות המוניטארית שלו הממשלה.

...

לצורכי עתירה זו מסקנתי היא, אם כן, שהאישור החריג הניח ביחד העירייה אפשרות להוסיף 3.4% לסכום המוצא (בהנחה שסכום המוצא הוא 100, מותר היה לחייב את נכס העותרת לפי האישור החריג בתעריף 103.4) ובלבד שמתקיים האיזון שעמדתי עליו (ההנחה שביסוד פסק דין זה, היא שהאיזון מתקיים).

התוצאה היא, אם כן, שהעתירה מתקבלת, אם כי, אין היא מתקבלת במדויק על פי התחשיב או השיעורים שהעותרת ביקשה לקבוע אותם.

המשיבה תשלם לעותרת סך 10,000 ₪ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ניתן היום כ"ג בכסלו, תשס"ז (14/12/2006) בהיעדר הצדדים.