העונש על עבירת ביזוי מדים

בנסיבות אלה, התבקשנו להקל בעונשו של המערער 1 "ככל הניתן". בהודעת העירעור שהוגשה מטעמו של המערער 2, ככל שהדבר נוגע לעונש שהושת עליו, נימסר כי העירעור אינו נסב על מיתחמי הענישה שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אלא על "ההבחנה ההפוכה והשגויה שביצע בית משפט קמא בין המערער לבין ראובן". נטען, בהקשר זה, כי העבירות בהן הורשע ראובן חמורות "באופן ניכר" מאלו שבהן הורשע המערער 2.

כעולה מהתסקיר שהוגש בעיניינו, ראובן הישתלב בתהליך טפולי והשתקם, דבר שהצדיק הקלה בגזר דינו, והעמדת עונשו על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

כפי שציין השופט ע' פוגלמן בעיניין ראובן "את תופעת ניצול הכוח והשפלת הזולת תוך ביזוי המדים יש לעקור מן השורש", שכן מעשים כגון אלה עשויים לגרום לאובדן האמון בציבור לובשי המדים, ולהקשות עוד יותר על תיפקודם של אנשי כוחות הביטחון, המבצעים את מלאכתם כדין (ראו, בהקשר זה, ע"פ 8526/12 פלוני נ' מדינת ישראל (11.3.2013); ע"פ 8961/07 סחייק נ' מדינת ישראל (14.1.2008)).

...

ייאמר כבר עתה, כי לטעמי עונשם של המערערים אינו סוטה, כהוא זה, ממדיניות הענישה הראויה בכגון דא, ואין לומר כי בית משפט קמא התעלם מהנסיבות המקלות בעניינם של המערערים, ולפיכך דין הערעורים שהוגשו על ידם להידחות.

כפי שציינתי ברע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (14.10.2012): "עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל, וכלל זה אינו קובע, א-פריורית, כי לכל המורשעים באותו סוג של עבירות קיים דין אחד. כלומר, בית-המשפט לא ילמד בהכרח, מהעונש שנגזר על פלוני לגבי העונש הראוי לאלמוני - כל מקרה ונסיבותיו הוא, כל נאשם ונסיבותיו הוא". לבסוף, יש להידרש בקצרה לטענה בדבר התמשכות ההליכים בתיק זה, וקיומו של פער של למעלה משנה ממועד השלמת הסיכומים ועד למתן הכרעת הדין בעניינם של המערערים.

ואולם, אין מדובר בענייננו בשיהוי כה חריג, המצדיק הקלה בעונש, מעבר להתחשבותו של בית משפט קמא בעובדה זו. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעורים על חומרת העונש ולהותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו.

לצורך קביעת מיתחם הענישה ההולם קבע בית המשפט כי יש להביא בחשבון את הנתונים הבאים: העונש המירבי בגין עבירת שוד בנסיבות מחמירות עומד על 20 שנות מאסר; ריבוי העבירות במקרה דנן; העובדה שהמערער ניצל את מעמדו כשוטר לצורך ביצוע מעשי השוד; ביצוע המעשים בחבורה תוך תיכנון מוקדם לשם בצע כסף; בחירת הקורבנות מתוך אוכלוסיה מוחלשת והבאתם לזירה מבודדת לצורך ביצוע השוד, וזאת באמתלה של ביצוע חפוש.

מנגד, נקבע כי לנוכח הנסיבות המקילות יש מקום להעמיד את העונש על הרף הנמוך בתוך מיתחם הענישה ההולם.

לכך יש להוסיף כי את תופעת ניצול הכוח והשפלת הזולת תוך ביזוי המדים יש לעקור מהשורש, שכן "מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאבדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תיפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק" (ע"פ 1795/06 יוספי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (24.7.2006); השוו: ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד(2) 72, 83 (2000); ע"פ 8961/07 סחייק נ' מדינת ישראל (14.1.2008)).

...

לנוכח כל האמור לעיל, נגזרו על המערערים העונשים המנויים בפתח פסק הדין.

דיון והכרעה לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים לפנינו, באנו לכלל דעה שדין הערעור להידחות משלא הונחה עילה להתערבות בגזר הדין שהושת על המערער.

הערעור נדחה אפוא.

בבש"פ (י-ם) 2224/94 מדינת ישראל נ' יחיאל בן מאיר שטרית (לא פורסם, מיום 22.4.94), דן בימ"ש העליון בהכאתם הקשה של שוטרי מג"ב ערבי לאחר שהאחרון מסר לידיהם תעודת זהות (בנסיבות חמורות מענייננו), וכב' הש' חשין קבע כדלקמן- "מדים של משמר הגבול עטו המשיבים; על שמירת החוק והסדר הצבורי הופקדו; ותוך ביזוי המדים והשפלת משמר הגבול - ולא אך משמר הגבול - פרעו חוק וסדר והכו אדם ללא רחם. מה לנו שמדברים אנו בכבוד האדם וחרותו כזכות יסוד של האדם; מה לנו שמדברים אנו על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, וכי יש לכבד כל אלה ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל; מה לנו שמדברים אנו על איסור פגיעה בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. כל מלים אלו ¬המבטאות ערכי יסוד של חברה, של עם ושל אדם - יינשאו ברוח ויפוצו אל-כל-עבר אם ניטול היתר לעצמנו לעבור אל יום המחרת על מעשים אלה הנעשים נגד עינינו, ולא נאמר דברינו צלול וברור.

לאור האמור, כמו גם השפעתם המרתיעה של ההליכים המשטרתיים והמשפטיים והיותם מציבי גבולות עבורו, המליץ השרות על ענישה חינוכית וקונקרטית שתאפשר פיצוי חברתי בדמות צו של"צ ובטול הרשעתו שעלולה לפגוע בהתקדמותו המקצועית ושירותו במישטרה.

אינטרס ההרתעה נדחק לקרן זוית לאור תסקיריהם של הנאשמים, העידר עבר פלילי, והיותו של ההליך הפלילי גורם מרתיע בעיניינם, ובמקומו אינטרס הגמול והשיקום מקבלים משנה תוקף- לאור חומרת העבירה ונזקיו של המתלונן מחד, ומאידך- אורח החיים הנורמאטיבי של הנאשמים, חרטתם הכנה, לקיחת אחריות, וחלוף הזמן הניכר- הן באמצעות פיצוי המתלונן והטלת של"צ בהקף נרחב, והן באמצעות ביטול הרשעתם של מרבית הנאשמים והקלה בעונשם.

...

מהתסקיר עולה כי העובדה שאחרים נטלו חלק באירוע מביאה להפחתת תחושת האחריות האישית וזה מובן, וכן מובאת התנגשות הערכים שהנאשם 2 שיתף את שירות המבחן בה. הוא הביע רצונו ונכונותו להשתלב בהליך גישור "גפן" בסופו של דבר לא הסתייע, וציין את חששו מפיטורים.

נוכח כל האמור- הריני מאמצת את המלצות שירות המבחן לעניין הטלת של"צ לגבי ארבעת הנאשמים ופיצוי המתלונן, וביטול הרשעתם של נאשמים 2,3 ו-5 ובענישה זו יש כדי לקיים את עקרון ההלימה.

החלטה אינני רואה מקום או הצדקה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע עבודות השל"צ בהתאם לתוכנית שירות המבחן שתתגבש, ובמועד שזה יקבע לתחילת ריצוי העבודות.

על פי אמות המידה שהותוו בפסיקה בענין זה, ניתן להימנע מהרשעה בהצטברם של שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ראה: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342).

הנאשמים היו בני 21, ושומה היה עליהם לשקול את תוצאות מעשיהם לפני ביצועם ולא לאחר מכן, כאשר הם נדרשים לתת את הדין על העבירות שביצעו ולשלם את חובם לחברה.

בענין אחר, חמור יותר בנסיבותיו מזה שבפנינו, נאמרו על ידי הדברים הבאים: "היבט נוסף לחומרא נעוץ בעובדה, כי הנאשם ושאר המעורבים ביצעו את העבירות בהיותם בתפקיד שוטרים במשמר הגבול, בחסות תפקידם זה, כשהם עוטים מדים, כלפי אוכלוסייה אזרחית הנתונה למרותם ומשוללת כל יכולת התנגדות. המדובר, איפוא, לא רק בעבירות בזויות, אלא מבזות – הביזוי הוא ביזוייה של מדינת ישראל בכלל ורשויות אכיפת החוק בפרט. 'מדים של משמר הגבול עטו המשיבים; על שמירת החוק והסדר הצבורי הופקדו; ותוך ביזוי המדים והשפלת משמר הגבול – ולא אך משמר הגבול – פרעו חוק וסדר והיכו אדם ללא רחם' (בש"פ 2224/94 מדינת ישראל נ' יחיאל שטרית, תק-על 94(2) 1653, מפי כב' השופט חשין).

...

אשר לכך, לגבי שני הנאשמים, לא התרשמתי כי הקשיים בפניהם יתייצבו הנאשמים בתחום התעסוקתי חורגים מקשייו של כל צעיר המורשע בדין לפלס לעצמו דרך בשוק העבודה.

לפיכך, אני מחליטה להרשיע כל אחד מן הנאשמים בעבירות שנקבע כי ביצע.

לאחר שנתתי דעתי לכלל שיקולי הענישה, לחומרה ולקולא, כמובא לעיל, אני מחליטה להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1: (א) מאסר למשך חמישה חודשים, שירוצה בעבודות שירות בבית הזקנים קרית מנחם ברח' החרצית 2 ירושלים (טל' 6433411) בין השעות 08:00 עד 15:00, בפקוח דוד יוסף (טל' 6278747-050), המועד לתחילת ביצוע העבודות ביום 30.10.07.

ראו למשל ע"פ 5265/12 עמור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.12.2012), פסקה 8: "...עבירה זו אסור לה שתקנה אחיזה במחוזותינו ועלינו לפעול לעוקרה היכן שניתן. עבירת השוד פוגעת בציבור הקורבנות המסוים במסגרת הארוע, כמו גם בכלל האוכלוסייה כאשר גורמים עבריינים מאיימים על שלומה ורווחתה. על בתי המשפט להעביר מסר מרתיע לכל מי שבוחר להשיג רווח 'קל' בדרך עבריינית תוך פגיעה באנשים תמימים הנקרים בדרכם. כאמור, בנסיבות רגילות הרתעה זו צריכה לכלול מאסר בפועל". באשר לנסיבות הייחודיות בהן בוצעו העבירות ראו ע"פ 3027/13 דהוקרקר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.12.2013) (להלן: "עניין דהוקרקר"), פסקה 12: "[...] הוא ביצע את העבירות בשעה שלבש מדי שיטור ונשא נשק שהופקד בידיו כדי להגן על הציבור ולשמור על ביטחונו. בכך ניצל המערער לרעה את תפקידו, את מעמדו ואת האמון שניתן בו, ובתוך כך פגע בכבודם, בחרותם ובקניינם של בני אוכלוסיה מוחלשת אשר כוחם להיתנגד מוגבל מלכתחילה. אך לאחרונה ציינתי כי 'כאשר עסקינן בקבוצת אוכלוסיה מוחלשת, חסרה היא חלק משכבת ההגנה של האוכלוסייה הכללית, באשר אין היא נוטה לירתום לעזרתה את הגנת המישטרה והחוק בשל חששה מפניהם. דוקא בשל כך יש להחמיר בעונשו של מי שמבקש לפגוע בה' [...] לכך יש להוסיף כי את תופעת ניצול הכוח והשפלת הזולת תוך ביזוי המדים יש לעקור מהשורש, שכן 'מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאבדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תיפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק'" כן ראו ע"פ 1795/06 יוספי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.7.2006) (להלן: עניין יוספי"), פסקה 12: "[...] העבירות שמדובר בהן קשות, ויותר מכך מכוערות ומוציאות את דיבתה של מדינת ישראל רעה. המדים והנשק שנתנה מדינת ישראל למערער וחבריו כדי להגן על אינטרסים חוקיים של המדינה ושל חייליה, נוצלו במקרה הנוכחי בדרך המצביעה על אובדן מוחלט של ערכים. מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאובדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תיפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק". באשר לנסיבות הקשורות בבצוע העבירות נתתי משקל לנזק הפיזי, הנפשי והקנייני שניגרם לנפגעי העבירה; לנזק שעלול היה להגרם לנפגעי העבירה לו אחד מהאירועים היה מסתבך; לכך שהעבירות בוצעו על-ידי אנשי אכיפת חוק; לכך שהעבירות בוצעו תוך שתוף פעולה של מספר נאשמים; לריבוי נפגעי העבירה ולריבוי המקרים ומועדי ביצוע העבירה (לא בעיניינו של נאשם 4); לתיכנון המוקדם; לפערי הכוחות שבין הנאשמים שפעלו מכח השררה, כשהם מצויידים בכלי נשק ומדים לבין נפגעי העבירה המשתייכים לאוכלוסיה אזרחית; לביזוי וההשפלה שהיו נלווים למעשי חלק מהנאשמים בחלק מהאירועים (למשל אמירת נאשם 1 כלפי אחד הנפגעים שבכה: "למה אתה בוכה כמו קוקסינל" או הכאת נאשם 2 את אחד הנפגעים באמצעות מקל מספר רב של פעמים תוך כדי שהוא שר "אן-דן-דינו סוף על הקטינו"); למעילה במשימות שהוטלו על הנאשמים ולהפרת האמונים מצידם; לשיבוש החקירה או השמדת הראיה באישום האחרון; לניצול הקושי של נפגעי העבירה להתלונן בשל מעמדם; לנזק התדמיתי שניגרם לכוחות האכיפה ולמדינה ולחלקו של כל אחד מהנאשמים בבצוע העבירות.

נאשם 4 צרף למשל את ע"פ 7353/18 חדד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.5.2019) בו קיבל בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירה של דרישת נכס באיומים והעמיד את עונשו על של"צ בהקף של 300 שעות חלף 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בשל ההליך השיקומי שעבר הנאשם.

...

באשר לרכיב הקנס, סבורני כי יש לקבל את עמדתה העקרונית של המאשימה.

סבורני כי לא היה מקום "להפתיע" הנאשמים בעניין זה במהלך הטיעונים לעונש.

מה עוד, שסבורני כי אין הכרח במקרה זה לחלט את הטלפונים הניידים, וזאת בכפוף לכך שעובר להחזרתם לידי הנאשמים או מי מטעמם, יימחקו הסרטונים בהם תועדו המעשים מושא תיק זה. לאור כל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את כלל השיקולים לחומרה ולקולה, אני מטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1 א. 48 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו.