בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר להפעלת המאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגד המערער 1 מת"פ 19039-08-16 - האחד לתקופה של 6 חודשים, החל על "עבירה שיש בה יסוד של אלימות מסוג פשע או עבירה של תקיפת שוטר במילוי תפקידו מסוג פשע", והשני לתקופה של 3 חודשים, החל על "עבירה שיש בה יסוד של אלימות מסוג עוון או עבירות כלפי שוטרים מסוג עוון".
בית המשפט קמא דן בשאלה האם יש בהחזקת נשק מאולתר וטעון שבתוכו מחסנית "יסוד של אלימות", כך שיהיה מקום להפעיל את התנאי והשיב בשלילה.
דיון והכרעה
כלל הוא, כי ערכאת העירעור הדנה בהשגות על עונש שנגזר על נאשם אינה גוזרת מחדש את עונשו, אלא עליה לבחון את סבירות העונש שהוטל עליו.
כאמור, בית המשפט העליון הדגיש לא אחת כי לנוכח פוטנציאל הסיכון הטמון בהחזקת נשק שלא כדין, הן מחמת החשש שעלול הוא "להתגלגל" לידיים עוינות, והן מחמת הסיכון של פגיעה בחפים מפשע, האנטרס הצבורי מחייב החמרת הענישה בעבירות מסוג זה, באופן שיתבטא בהשתת מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח.
במקרה דנן, המערער 1 העמיד חיי אדם בסיכון ממשי, בשעה שהחזיק בידיו נשק בעל פוטנציאל קטילה, כשהוא טעון ומוכן לירי, במקום פומבי, כאשר הגדרת עבירת התנאי בעיניינו כ"עבירה שיש בה יסוד של אלימות", היא הגדרה רחבה הכוללת בתוכה, לגישתנו, כל עבירה שעניינה סיכון חיי אדם או סיכון לפגיעה בשלמות גופו.
...
מסקנה זו מתחזקת אף לנוכח העובדה כי קיימת פגיעה בערך חברתי משותף בעצם ביצוען של עבירות של החזקת נשק ועבירות אלימות – זה ערך ההגנה על שלמות הגוף וביטחונו של אדם, כפי שאף ציין בית המשפט קמא (סעיף 31 לגזר הדין).
יתר על כן, בשונה מגישת בית המשפט קמא, נראה לנו כי המערער 1 בהחלט היה אמור לצפות כי התנאי שחל על כל עבירה "שיש בה יסוד של אלימות" יחול גם על עבירה של החזקת נשק, כשם שמצופה מאדם המחזיק כלי נשק לצפות שכלי הנשק, בפרט בהיותו טעון ומוכן לירי, יוביל לתוצאות הרסניות.
סוף דבר - ערעורם של המערערים נדחה.
