התובע טען בתביעתו כי הנתבעת אלצה אותו לשלם מכיסו את הוצאות הנסיעה, כך שמדי יום הוציא 45 ₪ לנסיעות.
אין חולק כי התובע לא הציג בפנינו ראיה כלשהיא לטענתו ברכיב זה.
מנגד, גם הנתבעת לא הציגה ראייה כלשהיא, כשמחד טענה בהגנתה כי נסיעותיו מומנו ע"י תשלום בשכרו/ הסעה מטעם המעסיק – ומנגד, אך בתצהירו טען המנהל כי סוכם עם התובע "שכר מוסכם" והוסיפה לשכר זה את דמי הנסיעות, ועוד נטען כי במת"ש צויינו השכר והנסיעות יחד.
משקיבלנו תלושי השכר, כמוכיחים ימי עבודתו והשתכרותו, ומשאין בפנינו ראייה (ואף לא טענה) כלשהיא לימי החג הנתבעים, מחד, או למועדם, ומשברי כי לא בהכרח עבד התובע לפני יום חג מסוים, משאין בפנינו נתונים מדוע עבד בימים כאמור, ומשאין בפנינו מהם ימי החג שהוא עותר להם (וגם לא עפ"י דתו, משברי כי באוקטובר נעדר בימי חגו), משעתר עפ"י הצוו – ומשברי כי עפ"י הצוו הזכאות היא לעד 9 ימי חג (ו- 1 "יום בחירה", וכשאין בפנינו כי ביקש "יום בחירה" במועד מסוים, שלא שולם לו), ובהיעדר ראייה כי בתלושים שולם בגין היעדרות בימי חג, העונה על תנאי הצוו, הרי זכאי התובע ל- 9 ימי חג לשנה לכל תקופת העבודה החל מ- 2/09 (היתיישנות), לפי חלקיות עבודתו ושכרו כקביעתנו.
...
בהעדר חישוב חליפי, מקבלים אנו עתירת התובע, ומשאין חולק כי הנטל ברכיב זה על הנתבעת (נטל שלא הורם).
משקבענו כי התובע לא חזר לעבודתו, על דעתו, ומשלא הוכח כי פוטר, משלא הוכח כי הנתבעת ביטלה ההיתר ומשאישר בפנינו כי בניגוד לעובדים האחרים לא חזר לעבודתו עם תום חג הקורבן, ומשגרסתו כי נשאר בביתו בשל חתונת אחיו, חדשה ועלתה רק בעדותו בפנינו (והיא מנוגדת לטענתו בס' 17 לתצהירו) – נעתרת עתירת הנתבעת ומהסכומים שעליה לשלם כאמור לעיל, רשאית היא לקזז אי מתן הודעה בסך 3,400 ₪, כעתירתה.
ה. סיכום
הנתבעת תשלם לתובע הסכומים שנקבעו לעיל, בניכוי הסכומים שעמדו לרשותו במת"ש, כאמור בנספח "ח" לתצהירו ובקיזוז הודעה מוקדמת בסך 3,400 ₪, בתוך 30 יום ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.2.16 ועד לתשלום בפועל.