העדר הסכם בוררות מחייב בפועל

סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 קובע כדלקמן: "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין" מסעיף זה עולה כי לפסק הבוררות תוקף מחייב מעצם קיומו ללא צורך באישורו על ידי בית המשפט.

אמנם, לאור עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד, פסק דין שניתן בעיניין חברה אינו קושר את בעלי מניותיה במעשה בית דין, יחד עם זאת, לכלל זה קיימים חריגים כפי שצוין בספרה של נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי עמ' 439 (1991): "חריג נוסף לכלל, שפסק-הדין שניתן נגד החברה אינו קושר, כמעשה-בית-דין, את בעל המניות, או להפך, עשוי לקום במקרה שבו קיימת למעשה חפיפה בין האינטרסים של בעל המניות ושל החברה בהתדיינות נושא פסק-הדין. אפשרות כזו עשויה להתרחש כאשר החברה היא בבעלותם של מספר מועט של בעלי מניות, שבידיהם אף השליטה בפועל בניהול החברה. למעשה, זו מעין שותפות המנוהלת בלבוש משפטי של חברה" עוד הנני מפנה לע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4) 29 שבו נקבע כדלקמן: "הכלל הרחב הוא, כי הדוקטרינה של השתק תחול גם במקרה שבו אין זהות מבחינה פורמלית בין בעלי הדין, אם קיימת זהות אינטרסים......" ".... מעשה-בית-דין פועל לגבי המנהלים של תאגיד, מקום שהתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם. גם הפוכו של דבר הוא נכון: מקום שהמנהל ובעל השליטה היה בעל דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל מכוח מעשה-בית-דין" בעניינינו, הנתבעות 1 ו-2 הנן חברות משפחתיות המנוהלות על ידי הנתבעים 3 ו-4 שהנם בעלי המניות והדירקטורים היחידים בחברות הנ"ל, והם אשר ניהלו בפועל את הבוררות בלונדון עבור הנתבעת מס' 1.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשפ"ג, 16 ינואר 2023, בהיעדר הצדדים.

...

דיון לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות שהוגשו בעקבותיה ובפסק הבוררות, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסוגיה הנ"ל, הגעתי למסקנה כי דין טענותיהם הנ"ל להידחות מהנימוקים שלהלן.

המסקנה היא אפוא שהנני דוחה את בקשת הנתבעים לגילוי מסמכים ולמענה על שאלון.

לטענתם, הצדדים חתמו על שטר בוררות שבכותרתו נכתב במפורש "הסכם בדבר בוררות מחייבת". שטר הבוררות גובש ונוסח בסיוע של מכובדים ובנוכחותם של עדים רבים כולל המוכתאר של עיסוואיה וכל צד מינה לו בורר המקובל עליו.

שנית, גם לגופם של דברים, סכויי ההיתנגדות להיתקבל בכל הקשור לטענה כי לא קיים הסכם בוררות קלושים - כך, בהליך בבית המשפט המחוזי אושר, למעשה, קיומו של הליך בוררות, כאשר התביעות ההדדיות לאישור ובטול נדחו וזאת לאור הצורך בהשלמת הבוררות בפסק דין סופי.

שלישית, בקשת המבקשים מגיעה גם באיחור ניכר ומשמעותי בכל הקשור לטענות הביטול האחרות (לבד מטענת העידר הסכם בוררות), שהרי הדין קובע פרק זמן קונקריטי להגשת בקשת הביטול (ר' סעיף 27(א) לחוק הבוררות).

...

טענות הצדדים המבקשים טענו בבקשתם שדין בקשתם להארכת מועד להתקבל מאחר שאין בין הצדדים הסכם בוררות בר תוקף ולא התקיים הליך בוררות.

הדברים אמורים בהתייחס לעילות האחרות לביטול וזאת אף אם נקבל את טענת המבקשים כי לענייננו חלה הוראת סעיף 27(ד) לחוק הבוררות בנוגע למועד הגשת בקשה לביטול על יסוד טענה כי "לא היה הסכם בוררות בר תוקף". אינני מקבל את טענת המבקשים כי העלאת טענה זו מאריכה, מניה וביה, מועד להגשת בקשה לביטול על יסוד כל טענה אחרת.

סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר ובהתאם אני מורה על דחיית התביעה בתיק 27369-01-23.

משעה שנדחתה בקשת הוארכה להגשת בקשה זו, וממילא נדחתה הבקשה, דין הבקשה לאישור בתיק 11708-08-22 להתקבל (ר' גם סעיף 28 לחוק הבוררות).

כידוע, "מושכלות יסוד הן בדיני הבוררות כי, ככלל, הסכם הבוררות מחייב אך את הצדדים החתומים עליו שכן מקורו של הליך הבוררות הוא בהסכמת הצדדים המפורשת למסור את ענייניהם להכרעת הבורר ולכן יש צורך במפגש רצונות מלא של כל הצדדים לקחת חלק בהליך" (רע"א 3925/12 רונן נ' כהן [פורסם במאגרים] (17.6.2013), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 11).

סבורני כי רצון לנהל לבוררות לא השתכלל ממספר טעמים, ביניהם יחסי הידידות בין הצדדים, הרצון ליפתור את המחלוקות בפשרה לא פורמלית, עלויות נקיטת הליכים בגרמניה שככל הנראה הינן מאוד יקרות וכן העדר ההסכמה סביב אילו מחלוקות יידונו בפני הבורר.

בנוסף, אין מחלוקת כי המשיבה שילמה למבקשת סך של כ-9.5 מיליון יורו, בנוסף אין מחלוקת כי המשיבה שילמה למבקשת סך של כ-9.5 מיליון יורו טרם הפנייה למהנדס ואף טרם הוצאות המסמך, אלא שהמבקשת ביקשה להציג תמונה לא נכונה לפיה המשיבה שילמה לה בהתאם למסמך המהנדס ובכל ביקשה לבסס טענה כי המשיבה קיבלה את פסק הבורר ופעלה בהתאם לו. כלומר, הן ביחס לקיומו של הסכם בוררות, אני קובעת כי לא השתכלל הסכם הבוררות, הן ביחס לשאלה האם נוהל בוררות , אני קובעת כי לא נוהלה בפועל בוררות, והן ביחס למסמך שבסופו של דבר הופק על ידי מי שכונה על ידי המבקשת, בורר, הרי מיסמך זה לא נחתם, לא נושא כותרת פסק בוררות, ואין בו החלטה אופראטיבית שניתן לאשר.

...

ביום 28.12.2021 אישרתי את פסק הבוררות וניתן לו תוקף של פס"ד. ביום 12.01.2022 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין וביום 24.02.22 ניתנה החלטתי בבקשה זו במסגרתה הוריתי על ביטולו של פסק הדין שניתן "מחובת הצדק, שעה שבהתאם לאמור [...] לא הומצא למבקשת (המשיבה כאן – ר.ע.) כדין". כן קבעתי כי המשיבה כאן תגיש בקשה מתאימה בין אם לביטולו של פסק הבורר ובין אם להתנגדות לבקשה לאישורו.

היה הסכם שנשלח והכל, כן רצינו שמישהו יפתור את המחלוקת אבל הגענו למסקנה שבנאדם ישראלי לא יכול להיכנס לרגולוציות האלה של מלון בגרמניה ולפתור את זה עובדה שלא נחתם הסכם בוררות.

בנוסף, אין מחלוקת כי המשיבה שילמה למבקשת סך של כ-9.5 מיליון יורו, בנוסף אין מחלוקת כי המשיבה שילמה למבקשת סך של כ-9.5 מיליון יורו טרם הפנייה למהנדס ואף טרם הוצאות המסמך, אלא שהמבקשת ביקשה להציג תמונה לא נכונה לפיה המשיבה שילמה לה בהתאם למסמך המהנדס ובכל ביקשה לבסס טענה כי המשיבה קיבלה את פסק הבורר ופעלה בהתאם לו. כלומר, הן ביחס לקיומו של הסכם בוררות, אני קובעת כי לא השתכלל הסכם הבוררות, הן ביחס לשאלה האם נוהל בוררות , אני קובעת כי לא נוהלה בפועל בוררות, והן ביחס למסמך שבסופו של דבר הופק על ידי מי שכונה על ידי המבקשת, בורר, הרי מסמך זה לא נחתם, לא נושא כותרת פסק בוררות, ואין בו החלטה אופרטיבית שניתן לאשר.

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור פסק בורר מהטעם שאין המדובר בפסק בורר, ומשאר הטעמים שפורטו לעיל.

תמצית טענות הצדדים הנתבעת 1, היא המבקשת, עתרה לפניי לסילוק התביעה על הסף, מאחר ולשיטתה התובעת והנתבעת 1 חתומות על הסכם בוררות מחייב בתביעות שבוב, ולפיו כאשר מתעוררת מחלוקת בין החברות בשאלת האחריות או הנזק, בתאונות בהן מעורבים רכבי החברות ושאינם כוללים תאונות שרשרת, מועברת המחלוקת לבוררות במערכת שנקראת "אתנה" במקום לבית המשפט.

זאת ועוד, קובע סעיף 7 להסכם הבורר אילו סכסוכים לא ידונו במסגרת מוסד הבוררות, בין היתר, נקבע בסעיף 7.6 כי "לא ידון מוסד הבוררות בסכסוך הנובע מתביעת שבוב אשר קיים בבית משפט הליך שעשוי לקבוע ממצא או להכריע בפלוגתא בעיניין שקרוב לוודאי כי יידון במסגרת הבוררות – ובילבד שההליך השפוטי תלוי ועומד לפני שהתובענה הועברה להכרעתו של הבורר". סעיף 7.7 קובע כי גם במקרה בו קיים בעל דין נידרש שאינו צד להסכם לא יידון מוסד הבוררות בתביעת שבוב זו. בהשלמה לאמור, קובע סעיף 9 להסכם כי "חברת ביטוח לא תגיש למוסד הבוררות תובענה, שאין לידון בה לפי סעיף 7 (או חלקו)". לכל צד הרשות להעלות בפני הבורר טענה בדבר העדר סמכות לאור סעיף 7 (סעיף 10 להסכם).

התובעת תישא בהוצאות המבקשת, הנתבעת 1, בסך כולל של 4,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל.

...

התנהלות זו של התובעת מביאה להכבדה על בתי משפט ועל מתן הכרעות סותרות באותו עניין ולכך אין לתן יד. בשל כל האמור לעיל, הריני סבור כי יש להורות על קבלת הבקשה לסילוק התביעה על הסף ולדחות את התביעה.

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת.

התביעה נדחית.

"בכפוף לסעיפים 24 עד 28 [לחוק זה] ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". הוראה זו ביאר, בספרו, כבוד הנשיא (בדימוס) אורי גורן: "סעיף 21 קובע כי פסק בוררות שניתן מהוה מעשה בית-דין בין הצדדים לבוררות – ללא תלות באישורו של הפסק על ידי בית-המשפט – ואין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסיכסוך, לאחר שניתנה הכרעת הבורר" (אורי גורן בוררות 247 (2018)).

חוששני כי בטענותיו של התובע כי לא הוא שחתם על פסק הבוררות אלא אביו נגלה יותר משמץ-העדרו של תום-לב. היתנהלותו של התובע אינה מותירה מקום לספק כי הוא פעל בצוותא חדא עם הוריו; כי אלה רכשו עבורו את הדירה וכי הם שהביאו, בשמו, את העילה ואת ההסכמה לבירורה לפניו של בית-הדין הבורר.

סכום אחרון זה נסמך על הוראותיהן של תקנות 152 ו-153 לתקנות סדר הדין האזרחי ועל הנקוב בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), התש"ס-2000; וכן הביא בחשבונו את סכומה של התביעה ואת השלב, שאליו היא הגיעה בבית-משפט זה. איחור באיזה מן התשלומים יוסיף לו הפםרשי-התמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום-החיוב האמור ועד למועד-התשלום בפועל.

...

עיון מעמיק בפסק-הבוררות, על שני חלקיו, מוביל למסקנה ברורה כי אפילו שנומקה בתמצית, הקיפה הכרעת-הבורר את כלל הסוגיות, המובאות בתביעה העיקרית דנן.

התוצאה מכל האמור הגעתי לכלל-דעה כי דין התובענה להידחות, לפי הוראתה של תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מחמת-קיומו של מעשה של בית-דין.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם התובע בתביעה העיקרית לנתבע, שהתייצב לשתי ישיבות בבית-המשפט, הוצאות-משפט בסך של אלף ש"ח. עוד ישלם התובע לנתבע סך, כולל מע"מ, של 11 אלף שקלים לשכר-טרחה של עורך-דין.