העדר דיון במשותף זהות מעסיק העסקה במשותף תלמוד תורה

בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים סע"ש 17662-09-16 09 נובמבר 2020 לפני: כב' השופטת רחל בר"ג-הירשברג נציג ציבור (עובדים) מר יעקב מלול נציג ציבור (מעסיקים) גב' איריס שליט התובע חיים לוגסי ת"ז 026727776 ע"י ב"כ: עו"ד ניסן קזיוף הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד רועי שביט פסק דין

התובע הועסק במוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) מיום 23.5.1982 ועד לפרישתו לגימלאות בפרישה מוקדמת, בהסדר של פנסיה תקציבית, ביום 1.2.2011.

בתום הישיבה המקדמית ולנוכח עמדת המוסד ולפיה כגוף מתוקצב/נתמך כהגדרתו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, אין הוא רשאי לקבל החלטות בנוגע לתנאי עבודתם של עובדיו הנוגדות את הוראות הממונה על השכר ונציבות שירות המדינה, הוחלט על פניה משותפת של הצדדים אל נציבות שירות המדינה, במטרה לשוב ולברר את המחלוקות שנתגלעו ביניהם.

היעדרו של דין מיוחד להתיישנות בתביעות מהסוג שלפנינו: לטענת התובע דין טענת ההתיישנות להדחות משום שהנתבע הוא המוסד לביטוח לאומי שצריך לנהוג עם מבוטחיו בהגינות, בסבירות ובתום לב. אלא שצודק המוסד בסיכומיו כי קטעי הפסיקה הרבים שאליהם הפנה התובע בסיכומיו, נוגעים ליחסיו של המוסד עם מבוטחיו בכובעו כמוסד לבטחון סוצאלי.

'המסע הפרשני' יעשה תוך היתחשבות בתכליתו של מוסד ההתיישנות ככזה אשר נועד: "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאנטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003); להלן – עניין תלמוד תורה).

משמעות הדברים היא שטענות התובע בנוגע להפרשי שכר או להצבה בדרגות בגין טעות (לגישתו) בהזנת הותק שלו לתקופה שלאחר יום 8.9.2009, לא התיישנו ולכן מחייבות עריכת דיון גם לגוף העניין.

...

ניסיונות נוספים להביא לשינוי בעמדת המוסד לא צלחו, ועל רקע האמור הגיש התובע את התביעה שלפנינו, שעיקרה בשאלה ממתי יש לחשב את תוספת הוותק בגין תעודת ההוראה של התובע, האם ממועד תחילת עבודתו במוסד כטענת התובע או שמא מיום פרסום הודעת נש"ם נג/52 (1.9.1993) כעמדת המוסד.

העדרו של דין מיוחד להתיישנות בתביעות מהסוג שלפנינו: לטענת התובע דין טענת ההתיישנות להידחות משום שהנתבע הוא המוסד לביטוח לאומי שצריך לנהוג עם מבוטחיו בהגינות, בסבירות ובתום לב. אלא שצודק המוסד בסיכומיו כי קטעי הפסיקה הרבים שאליהם הפנה התובע בסיכומיו, נוגעים ליחסיו של המוסד עם מבוטחיו בכובעו כמוסד לביטחון סוציאלי.

נטעים כי לא מצאנו בהוראה זו ביסוס לטענת התובע כי תעודת הוראה מהאוניברסיטה העברית בלבד הוכרה במסגרת ההוראה בדבר לימודי תעודה, ואילו תעודות הוראה ממוסדות אחרים לא הוכרו.

סוף דבר – לנוכח כל האמור, אין מנוס מדחיית התביעה, חלקה מחמת התיישנות וחלקה לגופה.

לנוכח היותו של התובע גמלאי, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

הפסקת העסקתו האוטומטית, כפי שנעשתה, במקרה זה הנה שלא כדין ונפלו בה פגמים רבים בין היתר: העדר שימוע וכך גם פגיעה בשויון הואיל ובעלי תפקידים אחרים, שהועסקו בחוזה של משרת אמון, הועברו על ידי הכנסת לתפקיד אחר, כפי שראוי היה שיעשה גם בעיניינו של המבקש.

בפסק הדין בעיניין תובנה - סגל, הביא בית הדין הארצי לעבודה את דברי י. זוסמן (סדר הדין האזרחי סעיף 492), דברים היפים גם לענייננו: "הכלל הוא, כי שעה שערכאה שיפוטית נזקקת לשאלה אם ליתן צו מניעה זמני אם למאן לתתו, הרי "השאלה הראשונה היא, אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה. הצידוק לכך נעוץ לעיתים בדוחק הנסיבות, כמו בעיניינו של הדייר שנושל, או בצורך להפסיק מייד מיטרד מזיק קשה... אך לעיתים קרובות יותר הצורך לשמור על מצב קיים שאם יחול בו שינוי עד לגמר דיון עלול התובע לקפח את זכותו" (שם בעמ' 279).

במסגרת השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו לבחון האם יש מקום ליתן סעד של אכיפה, עליו לשקול, בין היתר, ותוך התאמה לנסיבות הייחודיות, את השיקולים הבאים, כפי שפורטו בעיניין צויזנר: "...בחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להגרם למי מהצדדים המעורבים בעיניין והנוגעים לו". (ראו גם ע"ע 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה נ' עובדיה בן נון (ניתן ביום 21.8.08)) ; (בש"א (ירושלים) 1052/09 נורית עמר נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים (ניתן ביום 18.2.09)).

אכיפת יחסי עבודה כשמדובר בעבודה משותפת בין שניים, נכנסת לגדר סעיף 3 (2) לחוק החוזים (תרופות), התש"ל – 1970.

מר אלי קדוש נציג ציבור (עובדים) אייל אברהמי, נשיא גב',איריס שליט נציג ציבור (מעסיקים) ניתנה היום, ב' ניסן תש"פ, (27 מרץ 2020), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.

...

נחה דעתנו כי מדובר במשרה בדגה נמוכה – דרגה 17 – וזו פטורה ממכרז פומבי.

סוף דבר בהעדר סיכוי לכאורה, כנדרש לצורך מתן הסעדים הזמנים המבוקשים - צו עשה להעסקת המבקש , דין הבקשה להידחות.

אף הבקשה לעצור את איוש המשרה לתפקיד רכז תחבורה ,נעדרת כאמור תשתית עובדתית ומשפטית ולכן גם היא נדחית.

במוקד הדיון ניצבת השאלה שבמחלוקת, האם קיימת הצדקה להתערבות בהחלטת בית הדין, באופן שבו יותר למערער להוסיף ולשהות בישראל עד למתן החלטה סופית בבקשת המערערים להכרה ביחסיהם הזוגיים כחיים משותפים.

עוד נטען, כי ניתן ללמוד על חייהם המשותפים של המערערים ועל כנות הקשר ביניהם גם מעמדת הורי המערערת, בני משפחתה וחבריה; ממכתבו של מר א' שקולניק – שותף המערערים בדירה הקודמת שבה התגוררו יחדיו; ממכתבה של מנהלת בית הספר שבו למד המערער אנגלית; ממכתבו של מעסיק המערערת; ממכתבו של נציג וועד הבית שבו שכנה דירתם המשותפת של המערערים; מתמונותיהם המשותפות; מתמונות בהן מצולם המערער עם בני מישפחת המערערת ומתכתובות מסרונים שהחליפו ביניהם משנת 2015.

ביחס לראיונות שנערכו למערערים, נטען כי הם מלמדים על חייהם המשותפים, בין היתר, לנוכח שהם השיבו תשובות זהות בנוגע לתאריך, מקום ואופן הכרותם; מגוריהם המשותפים; ביקורי המערערת בכלא; ימי הולדתם; פרטי בני משפחתם; פרטי שטח אדמה שהמערער ירש; העיכוב בהגשת הבקשה לחיים משותפים; לימודי המערערת ועבודתה הנוכחית; בילוייהם המשותפים וחלוקת ההוצאות ביניהם.

המערערים מוסיפים וטוענים, כי ההחלטה מבוססת על תפיסות מיושנות ושמרניות בנוגע לקשרי זוגיות, אשר אינן מתיישבות עם פסיקת בתי המשפט, לפיה יש לבחון את טיב הקשר הזוגי בגמישות, מבלי להיתעלם מעולם ההעסקה המודרני, המחייב, לעתים, לינה בנפרד ומבלי לשלול קיומם של חיים משותפים רק בשל תפיסות אישיות על המקובל במערכות יחסים.

ביחס לטענת העדר ניקיון כפיו של המערער, הבהירה המשיבה כי עובר להגשת העירעור ולאחריו, נימנע המערער מלפעול בהתאם לצוי ההרחקה ולהחלטות הרשות שאת החלטותיה מבוקש כעת לבקר.

...

טענות המשיבה המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור על הסף, משום הגשתו בשיהוי ניכר ומשום שהמערער עשה דין עצמי ופעל בחוסר ניקיון כפיים.

מקובלת עליי מסקנתו, לפיה לא היה די בכך שהמערער הגיש את בקשתו עוד בטרם נעצר כדי להצדיק את עיכוב הרחקתו, בנסיבות בהן התקיימו הליכי אכיפה משמעותיים כנגדו עוד בטרם הוגשה בקשתו ובוצעה בדיקה ראשונית שתוצאותיה לא הצביעו במובהק על קיומם של חיים משותפים - (ר' עת"מ 23020-08-13 אקוינו ואח' נ' משרד הפנים (3.9.13); עת"מ 32052-07-11 מכטייב נ' משרד הפנים (6.12.11); עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן (16.3.06), כהפניית בית הדין).

מקובלת עליי אבחנת בית הדין, לפיה ממצאי הבדיקה הראשונית אינם מלמדים על ניהול משק בית משותף - בעוצמה כזו שתצדיק התערבות בהחלטת המשיבה.

ביתרת טענות המערערים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ – דחיתי את הערעור.

להלן השאלות שבמחלוקת: האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שהוי? מה היא תקופת העסקת התובע הרלוואנטית לתביעה? האם יש לראות בנתבעות 1 ו-3 מעסיקות במשותף? האם התובע זכאי לפצוי בגין הוראות סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר? האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום חלף הפקדות לקרן הישתלמות? האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום הפרישי הפקדות פנסיוניות? האם התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה? האם התובע זכאי לתשלום דמי הבראה? האם התובע זכאי לתשלום עבור ימי חג? האם התובע זכאי לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות? האם התובע זכאי לתשלום פצויי פיטורים? האם התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת? האם התובע זכאי לפצוי בגין עוגמת נפש? האם התובע זכאי לפצוי בגין אי ביצוע תשלום למוסד לביטוח לאומי? האם יש להרים את מסך ההיתאגדות בין הנתבעת 1 לבין הנתבע 3 ובין הנתבעת 2 והנתבע 4? להלן נדון בשאלות שבמחלוקת, לפי סדרן; האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שהוי? לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף בשל היתיישנות, או לכל הפחות בשל שהוי משמעותי שגרם להם לנזק ראייתי, כאשר לטענתם דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו שנים לאחר תום יחסי העבודה, מיסמכי הנתבעות נתפסו על ידי יחידת להב 433 לצרכי חקירה, ואינם מצויים כלל בידיהם.

ולענין זה ראו פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים - הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445-448 (2003), שם נקבע כך: "טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת היתיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת היתיישנות המוכרת בחוק...

למרות היעדרה של הוראה מפורשת בדבר העברת נטל השיכנוע, אנו סבורים כי מעביד שלא קיים אחר הוראה חוקית כה פשוטה וברורה, שנועדה "לשים על השולחן" את תנאי ההיתקשרות באופן מפורש, יצר במו ידיו מחלוקת לגבי התנאים האמורים, וכן חזקה כי העלאה על הכתב של התנאים היתה מועילה לגירסת העובד, באופן המצדיק את העברת נטל הראיה אליו.

לעניין זה די להפנות לטבלה שלהלן, המרכזת את המידע העולה מתלושי השכר החלקיים שהוגשו, והצלבתם מול דוח המעסיקים של המוסד לביטוח לאומי - שנה זהות המעסיק חודשי העסקה דיווח לביטוח לאומי הערות 2006 נתבעת 1 6/06, 7/06, 9/06, 11/06 3/06-12/06.

...

להלן השאלות שבמחלוקת: האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי? מה היא תקופת העסקת התובע הרלוונטית לתביעה? האם יש לראות בנתבעות 1 ו-3 מעסיקות במשותף? האם התובע זכאי לפיצוי בגין הוראות סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר? האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום חלף הפקדות לקרן השתלמות? האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום הפרשי הפקדות פנסיוניות? האם התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה? האם התובע זכאי לתשלום דמי הבראה? האם התובע זכאי לתשלום עבור ימי חג? האם התובע זכאי לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות? האם התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים? האם התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת? האם התובע זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע תשלום למוסד לביטוח לאומי? האם יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לבין הנתבע 3 ובין הנתבעת 2 והנתבע 4? להלן נדון בשאלות שבמחלוקת, לפי סדרן; האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי? לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, או לכל הפחות בשל שיהוי משמעותי שגרם להם לנזק ראייתי, כאשר לטענתם דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו שנים לאחר תום יחסי העבודה, מסמכי הנתבעות נתפסו על ידי יחידת להב 433 לצרכי חקירה, ואינם מצויים כלל בידיהם.

לטעמנו - ענייננו בהחלט משתייך למצב זה, שכן הנתבעות 1 ו-3 העבירו את התובע ביניהן, תוך עירוב ענייניהן.

סוף דבר- משקיבלנו את התביעה בחלקה, הרינו מחייבים את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 20,000 ₪ ₪ בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לנוכח התוצאה אליה הגענו ולפיה, מחד, קיבלנו את התביעה רק בחלקה (וליתר דיוק בשיעור של פחות מ - 17% מהסכום שתבע התובע בתביעתו) ומאידך - בשים לב להפרות הנתבעים ולעובדה שהם ניידו את התובע מחברה לחברה וכן הואיל ומצאנו כי מעשיהם הצדיקו הרמת מסך, החלטנו לחייב את הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד גם את הסכומים המופחתים הבאים: סכום של 4,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. סכום של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

עוד טוענים המערערים, כי פסיקתו של בית משפט זה בסוגיה הנדונה, הסתפקה בדרישות תום הלב והתמורה בלבד, ולא דרשה את השלמת העסקה ברשום.

לוּ היה סבור בית המשפט בעיניין זלצר, כי לקונה עומדת תקנת השוק מכח סעיף 34א עוד בטרם הרישום, לא היה בסיס לחיובו של רשם המקרקעין בנזקי הבעלים המקורי, בהיעדר קשר סיבתי בין התרשלותו של רשם המקרקעין (ברשום המקרקעין ללא זהוי מספק) לבין הנזק שניגרם לבעלים המקורי (שמקרקעיו הוצאו מידיו).

באותה פרשה, התשובה לשאלה המעסיקה אותנו לא נדרשה לצורך הכרעה במחלוקת, שכן שופטי ההרכב עמדו על פגמים אחרים, אשר מנעו מהקונה להיבנות מסעיף 34א: אי-עמידה בתנאֵי תום הלב והתמורה, והיעדרו של צו רישום זכויות של רשם ההוצאה לפועל.

כך פסק הרמב"ם: "הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני הוא גנבו בפנינו. חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרין ועושים דין עם הגנב" (משנה תורה, גניבה ה, ב).

ובאשר למקרקעין – לגבי אלו, קובע הדין התלמודי, כי "קרקע אינה נגזלת" (בבלי, סוכה ל, ע"ב; בבלי, בבא קמא קיז, ע"ב), קרי: "לעולם בחזקת בעליה עומדת" (רש"י, שם).

זוהי תכלית יִחודית לתקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין, והיא אינה ניצבת בבסיס תקנת השוק שבסעיף 34א. נוכח הבדל זה, מן הדין לשאול: האם דרישת השלמת הקניין ברשום, אשר נקבעה ביחס לסעיף 10 לחוק המקרקעין, נגזרה מתכלית יִחודית זו? כבר ציינתי לעיל, כי לתקנות השוק יש מן המשותף, בהיותן מנגנונים להסרת חסמי שוק מסוגים שונים, ואולם מנגד – כל אחת והדגשים שלה, פועל יוצא של 'כשלי' השוק הנקודתיים עמן הן מתמודדות, ועם האנטרס המקומי אותן נועדו לקדם.

...

נוכח מסקנתי כי המערערים לא שכללו את קניינם, ועל כן לא זקפו לטובתם את תקנת השוק ולא התגברו על קניינו המקורי של אייסוי, אין צורך שאדרש לטענה זו. אשר על כן, דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברַי לעשות.

משכך, גם לדידי דין הערעור שבכותרת להידחות.

לאור האמור, ועל אף שדומה שהמחוקק בחר שלא להיעתר לקריאתו של השופט מלצר בעניין מינץ ביחס לתקנת השוק הכללית הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין; סבורני כי טוב יעשה המחוקק אם יתן דעתו לסוגיה שפורטה לעיל, וזאת על מנת לייתר את הצורך בהכרעה על דרך של חקיקה שיפוטית בנדון (ראו והשוו: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 23 (2004)).