העדר אישור רשם ההוצל"פ לפירוק שיתוף

בין לבין ניכנס החייב להליך פשיטת רגל בתיק פש"ר 34509-01-16 ובהחלטה מיום 4.7.16 ניתן היתר להמשיך בהליכי פירוק השתוף.

התובע סבור כי לא הוצגה כל טענת הגנה כנגד פירוק השתוף ויש להותיר את קביעת הדיור החלופי לרשם ההוצל"פ וממילא חלקה של הנתבעת מהמכר עונה אחר הצורך במתן דיור חלוף.

ברע"א 8233/08 כובשי נ' עו"ד איל שוורץ, 10.10.10 (להלן: עניין כובשי) עליו נסמכתי עת נקבע כי הנכס יימכר כפנוי, נקבע: "ההחלטה למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין לפי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, על הסמכויות המוקנות לו בחוק זה, אינה עניין של מה בכך, ונהוג לאפיינה כהליך 'חמור', שכן עם המינוי, 'משתלט' הכונס על נכסו של החייב שלגביו מונה, ומפקיע את שליטתו בקניינו (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 111-110 (1995) [...]) כשהליך זה מתבקש בכל זאת, וממונה כונס נכסים על נכס של החייב, מוסמך הכונס לעשות את כל הדרוש לשם גביית חובו של הנושה באמצעות הנכס בדרך אפקטיבית. כשהנכס שאינו ניתן לחלוקה בעין מצוי בבעלות משותפת של החייב ושותף או שותפים נוספים, לא ניתן לממש את הנכס מבלי להביא לסיומה את הבעלות המשותפת בו. אכן, בהעדר אפשרות מעשית למכור אך את חלקו של החייב בנכס המשותף, מתחייב פירוק השתוף במקרקעין על מנת לממש את הנכס ולהביא לפרעון החוב. [...] בהעדר פעולה מצד החייב, אין מנוס מכך שיהיה זה הכונס אשר 'יניע את גלגלי הפרוק' כדי שיוכל להפעיל את סמכותו לממש את הנכס". [עניין כובשי, פסקה 11 בפסק-דינה של השופטת ארבל].

...

הנתבעת טוענת כי אין יסוד לטענות עובדתיות שלא הוכחו ועל בית משפט זה לקבוע את שיעור עלות הדיור החלופי ולהגיע למסקנה כי אין זה צודק לפרק את השיתוף.

הדבר נאמר אגב אורחא ולא מצאתי כי מנחה בית משפט זה. עם זאת נאמר שם: "מה גם שבמחצית תמורת המכירה תוכל המערערת להעמיד לעצמה דיור חלוף." מאחר וקבעתי כי פסק הדין יינתן תוך התייחסות לשאלת הדיור החלוף אני קובע כי לא זכאית הנתבעת לדיור חלוף.

סוף דבר הנתבעת לא הוכיחה כי ישנה דרך חלופית לגבות את חובו של החייב ולא הוכח כי אין תועלת כלכלית במכירת הנכס.

על כן אני מורה על פרוק השיתוף במקרקעין: משק 139 במושב ברכיה, הידועים כגוש 2657, חלקה 5 (להלן: הנכס).

תיק ההוצל"פ ניפתח בשנת 2012 ומונה כונס נכסים והותר לו לפעול להגשת תביעה לפרוק שתוף במקרקעין אשר הדיון בו עדיין לא הסתיים ומתן צו פרוק השתוף מעוכב עד חהכרעה בטענת המבקשות לסגירת תיק ההוצל"פ. לא מצאתי כל הסבר לשהוי הרב של המבקשות בהגשת הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ מאז ניפתח בשנת 2012 ועד לשנת 2016 פרק זמן של כארבע שנים.

בנוסף, מאבחנת הרשמת בין הדרישה בחוק להגשת תביעה בשם העזבון לבין הגשת פסק דין לבצוע שכן בתביעה נקבעות זכויות ואילו פתיחת תיק ההוצל"פ מהוה אך ורק אכיפתו של פסק הדין ותו לא. מבירור של הרשמת במזכירות נימסר כי שם הזוכה הנו עזבון המנוח ולא היורשים באופן אישי והיורשת שחתמה על ייפוי הכוח לפתיחת תיק ההוצל"פ נזכרת בבקשה למתן פסק דין שאישר את פסק הבוררות וכן בצו הירושה באופן שיש רצף בין ייפוי הכוח לבין פסק הדין לבין צו הירושה.

לבסוף מציינת הרשמת כי בנוסף להעדר דרישה חוקית לקבל ייפוי כוח מכל היורשים לצורך פתיחת תיק ההוצל"פ, הסכמה כזו לו נדרשה היה בה כדי לסרבל פתיחת תיקים בהם נפטר הזוכה.

...

הבקשה למתן רשות ערעור כוללת טיעונים עובדתיים שונים אשר מן הראוי היה לתמוך אותם ולפרטם בתצהיר כהוראת תקנה 119(ה) לתקנות ההוצל"פ. די בהעדרו של תצהיר כדי לקבוע שהבר"ע לא הוגשה כראוי ודינה להידחות על הסף.

כל האמור לעיל מטעמם של המבקשים אין בו כדי לסייע לטענתם לפיה יש צורך בהסכמת כל היורשים לצורך פתיחת תיק הוצל"פ מטעמו של העיזבון.

לסיכום, הערעור נדחה בזאת.

המבקשים ישלמו למשיבות הוצאות הערעור בסך של 3,500 ₪.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 7.11.21 (כב' השופט שרון ****י) בתיק רער"צ 25276-09-21, לפיה נדחתה בקשת רשות העירעור של המבקשת, על החלטות רשמת ההוצאה לפועל מיום 10.8.21, בתיק הוצל"פ 518925-06-20, לאשר את הסכם מכר זכויות המבקשת בבית המגורים שהבית ברחוב סמטת בית השואבה 4 ברעננה( להלן:" הבית"), למשיב 1, וכן על החלטתה של כב' רשמת ההוצאה לפועל מאותו יום, בגדרה דחתה את בקשת המבקשת לבטל את ההחלטה הראשונה.

ביום 13.5.21 קבעה כב' הרשמת: " צורפה השמאות שנמסרה לידי הצדדים. בחלוף המועד ובהיעדר הסתייגות יש לפנות לפירסום והתמחרות". לאחר שכונס הנכסים פירסם הזמנה לקבלת הצעות לרכישת הנכס ולאחר הליך היתמחרות בו זכה מר אברהם נוי, תמורת 12,350,000 ₪ (להלן: "המציע"), הודיע המשיב 1 על רצונו לפדות את הבית על ידי רכישת חלקה של המבקשת בבית בהתאם לסכום הצעת המציע.

המבקשת טוענת בין היתר, כי כב' הרשמת חרגה מסמכותה כאשר ייעצה על פירוק כפוי של השתוף בבית, וכי בעיניין זה תלוי ועומד הליך בבית המשפט לעינייני מישפחה בפתח תקוה.

...

איני מקבלת את טענתה של המבקשת לפיה הוחתמה על "הסכמתה" לשתף פעולה עם על הליכי מימוש הבית.

סוף דבר לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטות כב' הרשמת נושא בקשת רשות הערעור, ולא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

לאור כל האמור בקשת רשות הערעור נדחית.

התובע מונה ככונס נכסים על זכויות החייב בדירה במסגרת ההליכים בתיק הוצל"פ. זאת תוך הצגת מצג כוזב לרשמת ההוצל"פ, שדנה בתיק ההוצל"פ. יש לדחות את פירוק השתוף במקרקעין בשל חוסר כדאיות כלכלית.

מעבר לצורך יצוין, כי בהמשך להחלטתי הנ"ל, הגיש התובע ביום 10.8.20 מיסמך השלמות, הכולל התכתבויות ואישורי מסירה, המעידים על כך שעוד ביום 24.7.16 קיבלה לידיה ב"כ הנתבעת את בקשת התובע למינוי כונס נכסים, עליה הגיבה במכתב מיום 24.7.16.

עולה מכל האמור, כי ניתן לנתבעת יומה להגיב לבקשה למינוי כונס נכסים, אך היא לא ניצלה זכות זו. ממילא לא נפל פגם בהליך מינויו של התובע ככונס נכסים במסגרת תיק ההוצל"פ. העידר כדאיות כלכלית טענתה המרכזית של הנתבעת - או כפי שצוין בכתב סיכום טענותיה של הנתבע (סעיף 19), "השאלה היחידה שבמחלוקת" - עניינה בשאלת הכדאיות הכלכלית שבמכירת הדירה באמצעות פירוק השתוף.

...

זאת ועוד, בית המשפט בעניין הרצוג מגיע למסקנה כי לנושה הספציפי יוותר לאחר חלוקה סך של כ - 11,000 ₪ עד 16,000 ₪.

בת"א(שלום-ת"א)6379-11-09, עו"ד ישראל בודה, מנהל מיוחד בהליכי פש"ר של החייב ליאור בצלאלי נ' אסתר בצלאלי, (ניתן ביום 26.02.2012)‏‏ התייחס בית המשפט לפסיקה בעניין הרצוג, ובחר שלא לאמץ אותה, וכך נאמר שם בפסה"ד: "פסק הדין שניתן בת.א. (חי') 21363/00 עו"ד אהוד הרצוג כונס נכסים נ' רחל חדד ... ואשר דחה תביעה לפירוק שיתוף, בנסיבות שלטענת הנתבעים דומות לנסיבות התיק דנא, אינו יכול לסייע לנתבעים. המקרה שנדון בתיק הנ"ל היה שונה בתכלית. בניגוד לנסיבות שלפנינו בתיק דנא, שם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא יוותר כמעט דבר לצורך סילוק חובו של החייב לבנק לאומי, הוא הנושה שמטעמו מונה כונס הנכסים שהגיש את התביעה לפירוק שיתוף. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתחשב בסכומים שצריך היה להעביר מתוך חלקו של החייב לידי הבנקים האחרים, שהיו נושים מובטחים וכן לשאר בעלי העיקולים (שהתחלקו עם בנק לאומי ביתרת התמורה באופן יחסי ליחס שבין סכום החוב כלפיהם ולבין סכום החוב לכל בעלי העיקולים), כמו גם בהתחשב בתשלום שהיה צריך להיות משולם לנתבעת בתיק הנ"ל ולילדיה בגין סידור חלוף למגורים, לאור אי תחולת חוק הגנת הדייר באותו המקרה (נוכח היות זכויות החייב והנתבעת שם זכויות חוזיות לא רשומות). דא עקא, וכאמור, לא כן הם פני הדברים במקרה שלפנינו, עת פירוק השיתוף עתיד להצמיח לנושים סכום משמעותי ביותר." עוד לפני כן נקבע בפסק הדין: "...נקודת המוצא הנה כי מכירת הבית תכניס לקופת הנושים כ-100,000 ₪ (חלקו של החייב בבית בשיעור 10% כפול 1,000,000 ₪, שווי הבית לפי החוות הדעת)." כלומר, בית המשפט בעניין בודה לעיל קובע כי תקבולים בסך 100,000 ₪ מהווים סכום משמעותי המצדיק מסקנה שונה מאשר מסקנת בית המשפט בעניין הרצוג.

סוף דבר על פי מכלול הנסיבות והקביעות במקרה שבפני, בעריכת האיזון הראוי בין זכות הנושים לגבות את חובם, ולו את חלקו, אל מול זכותה של הנתבעת לשמור את הדירה בבעלותה, נוטה הכף לכיוונם של הנושים בתיק ההוצל"פ. סיכומו של דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה מתקבלת באופן שפירוק השיתוף בדירה יעשה על ידי מכירתה למרבה במחיר.

וביום 27.4.11 קיבל המשיב אישור מטעם רשם ההוצל"פ להגשת תביעה לפירוק שתוף לפני ביהמ"ש. במסגרתה של התביעה אשר הוגשה לבית משפט השלום בפ"ת הגישו הצדדים רשימת פלוגתות ומוסכמות מתוכה ניתן ללמוד כי על בית המשפט היה להכריע בשאלות האם למבקשת היו זכויות כדיירת מוגנת בבית, האם בנידון יש תחולה לסע' 40 לחוק המקרקעין והאם הבית ימכר ע"י כונס הנכסים כפנוי או כתפוס.

ניתנה היום, כ' טבת תשע"ד, 23 דצמבר 2013, בהיעדר הצדדים.

...

כך בנדון, מאחר ושיעור חובו של החייב לנושה מגיע לכ- 10% מכלל חובותיו לנושים השונים, הוצע שהמבקשת תשלם 10% משווי חלקו של החייב בבית לצורך תשלום חובו של החייב לנושה ואולם על אף שכך מתעקש המשיב להמשיך את הליכי הכינוס ומכירת הבית.

אני סבור, איפוא, כי בנדון טעותו של ב"כ המבקשת עולה כדי טעם מיוחד המצדיק את מתן האורכה המבוקשת.