העדפת אינטרס הכלל על פני האינטרס הפרטי בדיני חברות

ד של סיכומי ב"כ התובע מוקדש לנושא זה: "הזכות לקבלת מידע – המישור הנורמאטיבי". לטענת ב"כ התובע, זכותם של בעלי מניות לקבלת מידע, נחשבת לזכות בסיסית ומהותית בדיני החברות, שכן היא מאפשרת להם לקבל החלטות מושכלות בכל הנוגע להפעלת הסמכויות המוקנות להם בחוק החברות וכן יש בה כדי להגן על האנטרס הרכושי שלהם במניות (סעיף 1444).

וזאת מן הטעמים שפורטו בהרחבה בפרק ז לעיל, ובין היתר בשל (1) זיקתו של מיכה לחברות; (2) הסכמתו של איציק להפרד מהחברות בתמורה לכסף; (3) מודל זה היה מקובל על איציק שעה שהוא היה בצד הרוכש יחד עם מיכה בהסכמי היציאה של האחים; (4) מניית הניהול מקנה למיכה עדיפות; (5) מיכה הוא זה שבפועל מנהל את החברות מזה למעלה משלושה עשורים; (6) קיימת עדיפות מיסויית במכירה וקנייה בין בעלי המניות על פני מכירה לצד ג'; (7) כך נידרש בהתאם לדין החל, ועוד".

שלמה כרם, נותן שתי דוגמאות להוראות קוגנטיות, אשר ניתן ליישם אותם על הנסיבות שבפנינו (כרם, נאמנות, שם, בעמ' 477): "כך גם אין לפטור נאמן מהחובה לנהוג באמונה ובשקידה כאדם סביר [כדרישת סעיף 12(א) לחוק הנאמנות – הערה 10, שם], למשל, על ידי הענקת פטור מפני רשלנות הנאמן. בנוסף, לא יהיה תוקף לפטור, שיינתן לנאמן בתנאי הנאמנות, מאחריותו לנזק שייגרם לנכסי הנאמנות, עקב הפרת חובתו כנאמן [סעיף 12(א) לחוק הנאמנות; הערה 11, שם]. הטעם לכך הוא, שהמחוקק רואה בשמירת הוראותיו הקוגנטיות משום אינטרס צבורי, שיסודו בטובת הכלל, ואשר אין להתיר את סיכולן". החובה הבסיסית המוטלת על הנאמן, כפי שמוצגת בספרו של כרם, היא חובת האמון (כרם, שם, עמ' 43 ואילך).

ניגוד אינטרסים נאסר, בעיקר, כדי למנוע מצב של חשש לקבלת טובת הנאה, עקב העדפת נאמנות אחת על פני הנאמנות האחרת, שכן "קשה לבקר עד כמה פעולה מסוימת שלו [של הנאמן], אכן בוצעה בתום לב כפעולה לטובת הנאמנות. לכן, יש לשים בפני הנאמן סייגים, במטרה לנטרל את הסיכון שהנאמן לא יפעל לטובת הנאמנות, שכן אם יש לנאמן עניין להשיג תוצאה מסוימת, הוא יוכל להציגה לאחר מכן כפעולה לטובת הנאמנות. אולם, אם יוכח שהיה לו עניין בפעולה בשל שיקולים הזרים לטובת הנאמנות, הרי אם יתברר שהפעולה לא הייתה לטובת הנאמנות, ניתן יהיה להטיל על הנאמן לשאת באחריות להפרת חובתו. איסור הפעולה בין נאמנויות הוא אחד האיסורים שמטרתם למנוע מהנאמן לפעול שלא לטובת הנאמנות" (כרם, שם, בעמ' 461).

בסיטואציה שבפניי יש להוסיף לכל החובות הללו גם את פרטי דיני החברות, המחייבות עריכת אספות כלליות והמגבילות מאוד קבלת החלטה של בעל עניין, כלפי עצמו.

...

ו.4.6 מיכה עושה שימוש נרחב בקופת החברות, על מנת לממן הגנה משפטית מפני התביעה שהגיש איציק בשמן של החברות ולטובתן, ובגין קיפוחו על ידי מיכה 824-849 ו.5.6 מידור איציק ממידע – לפני ההליך, במהלכו, לאחר הגשת התביעה דנן ועד לעצם היום הזה 850-930 ו.7 ההסכם להעברת מניות 931-936 ו.8 מניות ההנהלה של הנתבע – ההצדקות להשיבן להחברה או לביטולן 937-945 ו.9 העמדת החברות בסיכון מבחינת המס 946-953 ו.10 העתירות לביטול מינוים של רואי החשבון 954-984 ו.11 משיכות והפקדות בחברות 985-999 ו.12 זכויותיו של התובע כעובד 1000-1012 ו.13 התחשבנות בין בעלי המניות לבין החברות 1013-1023 ו.14 שינוי מבנה החזקות בחברות 1024-1030 ו.15 עבודתם של בני משפחת התובע בחברות 1031-1034 ו.16 הסיבה האמיתית לפרוץ הסכסוך 1035-1037 ו.17 שכר ראוי 1038-1047 ו.18 התביעה שכנגד 1048-1052 ו.19 הטרדה מאיימת או המשך קיפוח? 1053-1058 ו.20 סיכום הסעדים המבוקשים 1059 ו.21 סוף דבר 1060 סיכומי הנתבעים והתשובות עליהן 1061-1234 ז.1 מבוא – פתח דבר 1061-1083 ז.2 הרקע לסכסוך בין הצדדים – הליך זה הוא חלק מרצף של פעולות שביצע איציק במטרה להשתלט על החברות 1084-1095 ז.3 שכרו של מיכה היה ראוי, חוקי ומוסכם, ואין כל בסיס לדרישת איציק להשבתו לחברות 1096-1110 ז.4 אין יסוד לדרישת איציק להשבת כספים בהם נשאה החברה בגין נסיעותיו העסקיות של מיכה 1111-1117 ז.5 אין יסוד לטענות איציק להשבת כספים בגין צבירת ופדיון ימי החופש של מיכה 1118-1119 ז.6 איציק ממילא לא עומד בתנאים הנדרשים לאישור תובענה נגזרת 1120 ז.7 איציק מעולם לא קופח ומעולם לא נשללה ממנו זכות כלשהי לה הוא זכאי כבעל מניות בחברות 1121-1141 ז.8 ניסיונו (הקלוש) של איציק להפקיע את מניות הניהול שהוקנו למיכה כדין 1142-1151 ז.9 אין בסיס בדין ובעובדה לתביעת איציק לפיטוריי מנהל הכספים של החברות ורו"ח החשבון החיצוני 1152-1159 ז.10 אין יסוד (ובעיקר אין רלוונטיות) לטענה כאילו החברות "הועמדו

קיבלתי, בעיקרה, את תביעת איציק ואני מורה לחברות לשלם לאיציק את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורין בסך 425,712 ₪; שחרור כספים הנמצאים בקופות על פי כרטיסו האישי בסך 86,041 ₪ ; פדיון ימי חופשה בסך 20,000 ₪; הודעה מוקדמת בסך 13,173 ₪; פיצוי בגין אי שימוע – 10,000 ₪, ובסך הכל 554,962 ₪.

אני מקבל, בעיקרון, את עתירת איציק, כאשר הביצוע יהיה כמפורט להלן: 1524.

כל עתירה, בקשה או תביעה לסעד אשר לא התייחסתי אליה במפורש, משמעות הדבר היא כי היא נדחית.

לכן, לרוב אין כל חשיבות למה הייתה כוונתו של המפרסם או מה המשמעות שאותה ייחס קורא או שומע רגיל לפירסום ואין צורך להציג ראיות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפירסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300; ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337-338; וכן ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997 (להלן: "שנהר"), בעמ' 110).

כך למשך, ייסדה רשות המסים ערוץ תיקשורת לכל אלה המעוניינים לדיווח על העלמות מס, באמצעות קו טלפון שיוחד לשם כך וזכה לכינוי "קו הצדק של רשות המיסים (המלשינון)". בדרך זו, יכול כל אזרח לדיווח, גם בעילום שם, על העלמת מס של גורם אחר, אדם פרטי, בעל עסק או חברה.

יש בכך מסר ברור שלא רק מעדיף את טובת הציבור ואת רווחת הכלל על פני האינטרסים הצרים של אותם עבריינים, אלא אף מציג את פעילות הדיווח עצמה, כעניין עיקרוני, כפעילות ראויה.

...

אף ביחס לכינוייה של איריס כ"מלשינה" שוכנעתי כי נקודת האיזון בין הזכויות המתנגשות נוטה יותר לעבר חופש הביטוי, בנסיבות המקרה.

בהתחשב בכל הנתונים שפרטתי לעיל החלטתי לחייב את בריג'יט לפצות את איריס, על דרך האומדנה, בסכום של 6,500 ₪.

יתר על כן, ולו למעלה מהצורך, יש לציין כי גם אם בוצעה חקירה שכזו, הרי שיש לזכור שבריג'יט משרתת כשוטרת במשטרת ישראל וככל שסברה כי מתעורר חשד לפלילים, הרי שמחובתה להביא את הדברים לגורמים המוסמכים בקרב משטרת ישראל לצורך פתיחת חקירה, אלא אם כן מדובר בחקירת סרק שכל מטרתה להטיל אימה, דבר שכאמור כלל לא הוכח במקרה זה. התוצאה אשר על כן, הנני מחייב את בריג'יט לפצות את איריס בסכום של 6,500 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד שהגישה בריג'יט - נדחית.

אמנם, במקרים חריגים, רשאית הועדה שלא ליתן היתר בניה גם במקרה שבו תואמת הבקשה את התכניות התקפות, אך זהו החריג ולא הכלל (ראו למשל: עניין בנין, עמוד 316; בג"ץ 663/85 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה מחוז תל אביב, פ"ד מב(2) 133, 141 (1988)).

על הצדדים להעלות את טענותיהם הנתמכות, במידת הצורך, בחוות דעת, בפני רשויות התיכנון, אשר הן הגורם המקצועי לבחינתן (ראו, למשל: עע"ם 5239/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה – מחוז מרכז, פסקה 10 לפסק דיני (16.9.2009); עע"ם 2141/09 הוועדה המחוזית המשותפת לתיכנון ולבניה נ' אחל"ה איכות חיים לתושבי השרון, פסקה 19 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (17.11.2010); עע"ם 9264/10 חברת נ.י.ל.י. נדל"ן בע"מ נ' עריית גבעת שמואל, פסקה 3 לפסק דיני (30.5.2012)).

הדין מקנה לרשויות המדינה דרכים חוקיות רבות להביא להעדפת האנטרס הצבורי על פני האנטרס והקניין הפרטיים.

...

הגעתי לכלל מסקנה כי אין לעשות כן. המחלוקת האמיתית איננה על התנאים למתן היתר: לא התנאים להקמת התחנה, כלומר תנאי המיגון הנדרשים, הם ביסוד המחלוקת, אלא עצם מתן ההיתר.

משהגיעה המדינה למסקנה כי הקמת תחנת דלק במקום נוגדת את האינטרס הציבורי, ניתן היה לצפות ממנה לנקוט בדרך אחרת.

ניסינו להביא את הצדדים לכלל פשרה, אך לצערי הדבר לא הסתייע, ואין מנוס מהכרעה חדה.

מטרתה של ההוראה ליתן אפשרות לחברה בקשיים לוותר על נכס מכביד ו "לאפשר לנאמן, למפרק או לבעל התפקיד בהליך של הבראה ...להשתחרר מנכסים ומהתחייבויות שמכבידים על קופת החייב ומביאים לדילול במסת נכסיו... לדינים אלה יש חשיבות רבה הן בהליך של פירוק הן בהליך של פשיטת רגל, אולם חשיבותם מיתעצמת מקום שהחברה נתונה בעיצומו של הליך הבראה, כבעניינינו. זאת בשל שבמקרים כגון אלה עלול הנטל הכספי הכרוך בנכס המכביד להערים קשיים רבים על מאמצי ההבראה, ואף להביא לכישלונם" (ע"א 2717/10 רהב נ' אינטרלינק מסחר בנלאומי, עמ' 5 (פורסם בנבו) (28.8.12)).

בבוא ביהמ"ש לידון בבקשה של בעל תפקיד לותר על נכס מכביד בוחן הוא את התמונה בכללותה ועורך איזון אינטרסים, במסגרתו מעדיף בית המשפט את האנטרס של כלל הנושים - אשר יפגעו מהמשך מחויבותה של החברה לנכס המכביד - על פני האנטרס של הנושה הבודד, בעל הנכס המכביד.

ומן הכלל אל הפרט.

בפועל המשיבות מסכימות לביטולו, אך טוענות שבניגוד לעמדת הנאמנים נותרו פרטי ציוד בשטח ועל כן על הנאמנים לשאת בדמי שכירות עד לתום תקופת השכירות.

...

סוף דבר, אני מקבלת הבקשה ומורה על ביטול הסכם השכירות והניהול שנחתם בין החברה למשיבות ביום 8/1/09, אשר ממילא בוטל ע"י המשיבות.

ס' 374 לפקודה, שכותרתו "עבירות שנתגלו בפרוק", קובע: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הנו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרישמי, המפרק, נושה או מישתתף, לחקור בדבר היתנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצרוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים." הכלל הוא שבקשה להטלת חבות אישית לפי ס' 374 לפקודה היא דרך דיונית יעילה, מיוחדת ומהירה המאפשרת במקרים מתאימים הטלת חבות אישית על נושאי משרה ומפרקים שמעלו בתפקידם עובר למתן צו הפרוק לחברה (ע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, פ"ד ס(1) 69, בפיסקה 7 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (2005); רע"א 380/14 יעקב כהן, עו"ד נ' איתן ארז, עו"ד (נבו 6.6.2014); ע"א 6924/14 דוד שיינין נ' גלרד תעשיות (1992) בע"מ בפרוק (נבו 18.4.2016) (להלן: "שיינין")).

מלבד קידומה של היעילות הדיונית, התכליות הנוספות בבסיס הוראת ס' 374 לפקודה הן שתיים: האחת, מתן הגנה הולמת לנושי החברה תוך העדפת האנטרס הצבורי הרחב של ההליך על פני האנטרס הפרטי הצר של נושאי המשרה; השנייה, הרתעה מפני היתנהלות בלתי נאותה של בעלי התפקידים בחברה על ידי הצבתם בפני הסיכון לפיו הם אלו שיידרשו לשאת באופן אישי בחובות החברה לאחר פתיחת הליכי חידלות הפרעון בעיניינה (רע"א 6737/20 אסף הראל נ' ד"ר שלמה נס עו"ד ורו"ח, בפיסקה 5-4 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (נבו 16.8.2021)).

על כן, ולפי ס' 374 לפקודת החברות, כמו גם סעיפים 252(א) ו- 254(א) לחוק החברות ודיני עשיית עושר ולא במשפט, המשיבים חייבים ביחד ולחוד בתשלום פיצויים לחברה שבפרוק בגין הנכסים שנטלו ממנה, שהרי השבתם אינה אפשרית עוד.

...

אינני מקבל תיזה זו של רו"ח סימון.

סוף דבר סיכומו של דבר – הוכח כי המשיבים נטלו לעצמם שלא כדין את נכסי החברה שבפירוק.

לפיכך, המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו פיצויים לקופת הפירוק לפי הפירוט הבא: סך של 1,350,000 ₪ בגין מלאי מזון; סך של 733,000 ₪ בגין שיפורים שהוכנסו באולם האירועים; סך של 5,000,000 ₪ בגין מוניטין; סך של 520,000 ₪ בגין רווח מהזמנות פתוחות; הסכום הכולל של הפיצויים שישלמו המשיבים הינו 7,603,000 ₪.