העדפת "כלל הידיעה" על כלל "ההמצאה

לעניין זה יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, וזאת אף בהנחה, לצורך הדיון בלבד, שלא הייתה זו המצאה כדין.

...

יישום אמת מידה זו בענייננו מוביל למסקנה שאין מקום להתערב בהחלטת הרשמת לדון בהיעדר הצדדים ולהורות על חיוב המחזיק בסכום הצ'קים.

המסקנה העולה מהחומר שלפניי היא שהמחזיק לא תמך את טענותיו העובדתיות בתצהיר, ולכן תשובתו נעדרה מלכתחילה תשתית עובדתית כלשהי לתמיכה בה. בנסיבות אלו היה מקום לקבל את עמדת המשיבה, שנתמכה בתצהיר מטעמה, ולחייב את הצד השלישי בלא צורך בבירור עובדתי נוסף.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הערעור נדחה.

נטען, כי מעיון בתיק ההוצאה לפועל עולה כי ביום 16.08.22 הגיש ב"כ המבקשת בקשה לעידכון ייצוד בצרוף נספחים, בין היתר צירף גם את האזהרה עצמה, המבקשת ידעה על תיק ההוצאה לפועל ובמקרה הנידון יש להעדיף את כלל "הידיעה" על כלל "ההמצאה". המשיבה טענה כי ביום 20.06.22 בוצעה מסירה כדין של האזהרה לבנו של מנהל המבקשת, מר יזאן, אשר חתם על גביה, המסירה בוצעה בכתובת ביתו של מנהל החברה ביישוב עוספיא.

...

  אין מחלוקת בין הצדדים כי האזהרה לא נמסרה במענה הרשום של המבקשת (ראה תקנה 163 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018) ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי די בכך כדי להורות על הארכת המועד להגשת התנגדות.

  בשים לב לטענתו המבקשת, בין היתר טענותיה בעניין זיוף חתימה וכישלון תמורה, אני קובעת כי טענות אלה ראויות להתברר במסגרת התביעה.

  על אף האמור ולאחר ששקלתי את כל השיקולים ובשים לב לטענות המשיבה בין היתר בעניין הסתירות בגרסאות המבקשת, אני מורה כי למבקשת תינתן רשות להתגונן בכפוף להפקדת ערבון בתיק בית המשפט בסך של 6,000 ₪ וזאת בתוך 14 יום מיום קבלת החלטה זו.   לאחר הפקדת העירבון, תינתן למבקשת רשות להתגונן ויינתנו הוראות להמשך.

במסגרת עקרי הטיעון שהגיש, טען המשיב מס' 1, כי "העירעור הוגש באיחור בלא שנתבקשה או ניתנה אורכה להגשתו". המשיב מס' 1 הפנה את בית המשפט לעניין זה להוראת תקנה 413(5) המורה, כי מקום שניתנה ההחלטה מושא העירעור שלא בפני המערער, חובה עליו לפרט בכתב העירעור את "... התאריך שבו הומצאה לו, אם הומצאה, או ציון שההחלטה לא הומצאה". לטענתו: "בעניננו, בתכססנות פסולה, נימנע המערער לעשות כן, ולא בכדי, שכן עפ"י נתוני 'נט המשפט', עוה"ד קרא פסה"ד מיום 21.4.16 ביום 26.4.16 ולאחר מכן ביום 3.5.16. עפ"י כל אחד ממועדים אלו, הגשת כתב העירעור ביום 26.6.16 (כך במקור, הגם שכאמור לעיל, העירעור הוגש ביום 27.6.16 – ג.ג) הנם מעבר למועד ועל כן דין העירעור להדחות על הסף". המשיב מס' 1 הפנה את בית המשפט לעניין זה, לרע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן (פ"ד נט (2) )440), שעניינו, בין היתר העדפת "כלל הידיעה", על כלל ההמצאה, בנסיבות האמורות שם, לעניין חישוב המועדים לנקיטת הליך (באותו עניין – בקשה לביטול פסק דין).

...

בית המשפט קמא דן בבקשה, במסגרת החלטתו מיום 19.3.16, וקבע, כי המחלוקת בין הצדדים בעניין פירוק השיתוף, הוכרעה במסגרת פסק הדין שניתן בהליך הקודם, וכי עילת תביעתו של המערער, נבלעה בפסק הדין שניתן באותו הליך, ומשכך, קם מעשה בית דין, אשר בגינו יש לדחות את התביעה.

במסגרת עיקרי הטיעון שהגיש, טען המשיב מס' 1, כי "הערעור הוגש באיחור בלא שנתבקשה או ניתנה אורכה להגשתו". המשיב מס' 1 הפנה את בית המשפט לעניין זה להוראת תקנה 413(5) המורה, כי מקום שניתנה ההחלטה מושא הערעור שלא בפני המערער, חובה עליו לפרט בכתב הערעור את "... התאריך שבו הומצאה לו, אם הומצאה, או ציון שההחלטה לא הומצאה". לטענתו: "בעניננו, בתכססנות פסולה, נמנע המערער לעשות כן, ולא בכדי, שכן עפ"י נתוני 'נט המשפט', עוה"ד קרא פסה"ד מיום 21.4.16 ביום 26.4.16 ולאחר מכן ביום 3.5.16. עפ"י כל אחד ממועדים אלו, הגשת כתב הערעור ביום 26.6.16 (כך במקור, הגם שכאמור לעיל, הערעור הוגש ביום 27.6.16 – ג.ג) הינם מעבר למועד ועל כן דין הערעור להידחות על הסף". המשיב מס' 1 הפנה את בית המשפט לעניין זה, לרע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן (פ"ד נט (2) )440), שעניינו, בין היתר העדפת "כלל הידיעה", על כלל ההמצאה, בנסיבות האמורות שם, לעניין חישוב המועדים לנקיטת הליך (באותו עניין – בקשה לביטול פסק דין).

בענייננו, על אף חוסר הנוחות שמעלה התנהגות המערער, אשר הגיש את הערעור, כאמור, כחודשיים לאחר שקרא את פסק הדין באמצעות מערכת "נט המשפט", וכאשר לא הציג מניין ימים חלופי לעניין זה, בהיעדר המצאה כדין עד היום, וכאשר המסקנה המסתברת יותר הנה, כי הסיבה הממשית היחידה לעיתוי הגשת הערעור, היתה נוחות גרידא, הרי שאינני סבור, כי התנהגותו עולה כדי התנהגות בחוסר תום לב, במובן האמור בהלכה הפסוקה.

אשר לערעור גופו – סבורני כי נכון לקבל את טענות המערער.

זאת – בשני העניינים שהועמדו להכרעתנו, הן באשר לטענה המקדמית בדבר החמצת המועד להגשת הערעור, והן בנשוא הערעור גופו, ובמסקנה שלפיה דינו להתקבל.

בעיניין גבעון נפסק כך: "כאשר קיים תעוד במערכת "נט המשפט" בדבר צפייה יזומה בהחלטה, יש מקום להפוך את הנטל, במובן זה שהנטל להראות כי אין מקום להחיל את חריג הידיעה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, יוטל על בעל הדין שצפה באופן יזום בהחלטה השיפוטית, ואי-עמידה בנטל זה תוביל, ככלל, להעדפת חריג הידיעה תחת "כלל ההמצאה" (.

המשיבה גרסה כי "לא היתנהלה בחוסר תום לב מצדה, לא המתינה זמן רב להגשת ערעורה ולא ניצלה לרעה את מועד ההמצאה של פסק הדין, ואין כל פגיעה של אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד". בתוך כך הסבירה ששליחת הבקשה לאישור על שיעור ניכוי מס אינה מעידה על ידיעת תוכנו של פסק הדין מעבר להכרעה הסופית שבו.

...

הרשמת עמדה על כך שהמערער ביקש למחוק את הערעור לאור העדפת 'כלל הידיעה' על פני 'כלל ההמצאה', אולם, הבהירה כי אין להעדיף את 'כלל הידיעה' אלא אם 'כלל ההמצאה' משמש "מנוף להתנהגות חסרת תום לב, בלתי מוצדקת או בלתי מידתית של הצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי משפט [ע"ר (ארצי) 38199-05-11 נתן קרמר – שרה אורן (29.8.2011); ע"ר 54130-06-16 (ארצי) מחמד אדם מהדי מוחמד – שמש חי אחזקות בע"מ (20.2.2017)]". הרשמת שוכנעה כי המשיבה "הוכיחה, שלא מתקיימות במקרה שלפני נסיבות ממין אלה (...) הטעם המרכזי למסקנה זו, נעוץ בפרק הזמן הקצר, בן יום אחד, שחלף בין המועד האחרון להגשת הערעור בהתייחס למועד הצפייה בפסק הדין (29.6.2022) לבין המועד בו הוגש הערעור בפועל (30.6.2022). בנסיבות אלה יש לקבל את טענתה של המערערת, כי הייתה רשאית להסתמך על מועד המצאת פסק הדין לידיה". באשר לפניית בא כוח המשיבה לבא כוח המערער ביום 25.5.2022 במכתב שבו התבקש להמציא אישור על שיעור ניכוי המס, פסקה כי "בהתחשב ביתר נסיבות העניין, אין בפנייה זו כשלעצמה כדי להצדיק את החלת 'כלל הידיעה' על המערערת. זאת כאמור, נוכח פרק הזמן הקצר ביותר, בן יום אחד, שחלף מהמועד האחרון להגשת הערעור בהתייחס למועד הידיעה ועד מועד הגשת הערעור בפועל". לנוכח האמור נדחתה הבקשה למחיקת הערעור.

בהתייחס לטענה כי יש פסול בכך שהרשמת העלתה ביוזמתה את הטענות בדבר איחור בן יום אחד והשביתה במערכת בתי המשפט: דין הטענה להידחות, שכן מדובר בחלק אינהרנטי של הבדיקה האם יש להחיל במקרה הנדון את 'כלל המצאה' או את 'כלל הידיעה'.

לאור דברים אלה, ובהיעדר אינדיקציות נוגדות, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת הרשמת כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה שאין להחיל עליה את 'כלל הידיעה'.

סוף דבר: דין הערעור להידחות.

העדפת כלל הידיעה על כלל ההמצאה, בנסיבות המקרה שבפנינו, עולה בקנה אחד עם "מלוא התכליות הראויות – עמידה על קיומם של הליכים משפטיים בתוך פרקי הזמן הקבועים בתקנות; מתן היזדמנות מלאה לבעל-הדין שקבל לידיו בפועל את כתב-בי-הדין, גם אם לא בדרך המצאה כדין, לפעול על-פיו במסגרת המועדים המוגדרים בתקנות; מתן אפשרות לבעל-הדין שכנגד להיתגונן כראוי בטרם תיחלוף תקופה ארוכה שבעטייה יתקשה בהבאת ראיותיו; קידום עניינה של מערכת השיפוט להכריע באופן סופי במחלוקות תוך זמן סביר ולהמנע מהותרתן בלתי פתורות לאורך זמן"#_ftn6.

...

משלא עשה כן, כדין נדחה הערעור לרישום אף בנוגע להחלטות אלה.

סוף דבר הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה, שכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.