העברת תיק מבית משפט השלום לבית הדין לעבודה בשל מחלוקת על יחסי שותפות

בית משפט השלום בקריות ת"א 56545-10-20 עלוש נ' שריקי תיק חצוני: לפני כבוד השופט מוחמד עלי תובע אליהו עלוש נתבעת יפה שריקי החלטה

למי נתונה הסמכות העניינית לידון בתביעה, לבית משפט השלום או לבית הדין לעבודה? זו השאלה שתובעת מענה.

החלופה הרלוואנטית לענייננו היא זו הקבועה בס"ק א(1ד), אשר קובע כי לבית הדין לעבודה הסמכות לידון: "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים" (ההדגשות שלי – מ"ע).

בדברי ההסבר להצעת החוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009, ה"ח 348, 576, שנועדה להסמיך את בית הדין לעבודה לידון גם בתובענות מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הוסברו הדברים כך: "לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה בין מעביד או נושא משרה אצלו לבין עובדיו או נציג ארגון עובדים. לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה, מוצע לתקן את סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, להרחיב את סמכויותיו של בית הדין האזורי לעבודה ולקבוע כי תובענות במסגרת יחסי עבודה, שעילתן בפירסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ואשר הגיש מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, או שהגיש עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעבידה או נושא משרה אצלו – יבואו לפתחו של בית הדין לעבודה. זאת בהיתחשב בהתמחות של בית הדין לעבודה לידון בסכסוכים שביחסים האמורים". ניתן אף לומר כי המחוקק שם דגש על הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה יותר מאשר לזהות הצדדים, שכן יתרון המומחיות של בית הדין לעבודה הוא שעומד במוקד (ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 8370-02-10‏ חלמיש נ' גמא ניהול וסליקה בע"מ (פורסם בנבו, 6.7.2010)).

בע"ע (ארצי) 625/08 אשבל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו,17.9.2009) צוינו על ידי בית הדין באשר למבחן הקשר סיבתי דברים אלו: "כאשר עילת התביעה עשויה להתפרש על פני הסמכות העניינית של מספר ענפי משפט, תיקבע הסמכות העניינית על פי העילה ומסכת העובדות בכתב התביעה. בנסיבות ממין אלה 'אין מנוס מהערכת המשקל היחסי בין היסודות האמורים, תוך חפוש אחר המרכיב הדומינאנטי המאפיין את המחלוקת, אשר על פיו תוכרע שאלת הסמכות"".

משכך, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984, אני מורה על העברת הדיון לבית הדין האיזורי לעבודה.

...

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה שלפני עילתה ביחסי עבודה, כמשמעותם בסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, וכי מתקיים מבחן הקשר הסיבתי הקושר את התובענה ליחסי העבודה ששררו בין התובע לנתבעת.

התוצאה היא כי התובענה מצויה בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה.

משכך, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984, אני מורה על העברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה.

עוד עולה מטענות הצדדים, כי תביעה נגד התובע בגין חלקו הנטען בשותפות, מיתנהלת גם בבית משפט השלום.

בנוסף, גם תלושי השכר הרבים שהונפקו לתובע על ידי הנתבעת, כשבראשם שמה: "שחר סבוראי בע"מ", והעובדה שהנתבעים עצמם הודו כי התובע שימש מנכ"ל הנתבעת מיום 1.12.15 ועד ליום 30.4.19[footnoteRef:1] וכן דוחות הנוכחות של התובע - כל אלה מצביעים לכאורה על יחסי עבודה בין הצדדים.

בתחילת שנת 2021, עם מעברו של כב' השופט אבו קעאוד לכהן בבית הדין האיזורי לעבודה תל אביב, הועבר התיק לטפול מותב בראשותי (ע.ר.).

בכל הנוגע להחלטת כב' השופט אבו קאעוד, אליה הפנה התובע, טענו הנתבעים כי במסגרת החלטתו הוא קבע כי בין הצדדים היתקיימו גם יחסי עובד-מעסיק, אשר אין לגביהם מחלוקת, וכי נוכח המידע והמסמכים החדשים שהוגשו לתיק, אין מניעה לשוב ולבחון את סמכותו של בית הדין לידון ברכיב כאמור.

בנסיבות אלה, שבהן אין מחלוקת בין הצדדים כי היתה הסכמה ביניהם לפיה התובע יקבל 20% מן הנתבעת 2 בתמורה לסכום של 380,000 ₪, הגם שקיימת מחלוקת בנוגע לאותנטיות המסמך מיום 15.1.2017 ולסכומים המדוייקים שנוכו משכרו של התובע, הרי ששאלת הרווחים, הדוחות ומידת שותפותו בניהול הנתבעת 2 כבעל מניות, הנן סוגיות שבין שותפים/בעלי מניות ואינן מצויות בתחום סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

...

במסגרת הדיון נטען ע"י ב"כ התובע, בין היתר, כי – "בתחילת הדרך היתה הסכמה של התובע כי לכאורה יועברו לו עשרים אחוז מהחברה בתמורה לסכום כסף של כ-300,000 ₪ (לאחר מכן הסכום עלה לכ-380,000 ₪). אולם הסכמה כשמה כן היא, היא הסכמה למה אני נותן ומה אני מקבל. בשעה שבפועל לאורך כל השנים עד למועד היום מעולם לא הועברו לא מניות לא רווחים לא סמכויות לא דוחות כספיים לא חומרי גלם לדוחות כספיים לא כרטיסי הנה"ח, שום דבר. גם כאשר נודע לנו אך לאחרונה שבשנתיים האחרונות יש הכנסה לחברה של עשרות אלפי שקלים, בגין שכירות או הפעלת אולם האירועים, התובע לא מקבל מכך שקל, לא היה שותף להחלטה להשכיר, מעולם לא הציגו בפניו את המצב הכספי של החברה מלבד אמירה כללית שהחברה בחובות. כאשר בסיס ההסכמה לא מתקיים הניכוי אינו כדין (הדגשות לא במקור, ע.ר.)". עוד נטען במסגרת הדיון כי הסכום הנתבע בסך של 380,000 ₪ שולם בחלקו באמצעות ניכוי מהשכר ובחלקו בהעברות ישירות מאת התובע, ולא כפי שנטען מלכתחילה.

לטעמנו, העובדה שהשותף הוא גם עובד של החברה וכי נראה שמטעמי נוחות הוסכם בין הצדדים כי חלק מן החוב ישולם באמצעות ניכוי מן השכר במקום בהעברה ישירה לשותפים האחרים או לחברה, אינה עומדת בסתירה להוראות החוק, ובוודאי לא להגיונו של הסעיף.

בהתאם לכך, גם טענה זו של התובע, דינה להידחות.

סוף דבר בקשת הנתבעים למחיקת סעיפים 7, 31 ו- כ(10) לכתב התביעה בכל הנוגע להחזר תשלום בסך 380,000 ₪ מתקבלת, בהיעדר סמכות של בית דין זה לדון ברכיב כאמור.

בדיון ביום 4.7.2021 הוריתי על העברת התיק לבית משפט השלום בירושלים לבירור בדיון מהיר, תוך תיקון כתבי הטענות.

לעניין ציר הזמן הרלבנטי נזכיר כי התביעה היא בעיניין עבודות שבוצעו מחודש אוגוסט 2019 (עד מרץ 2020), כך שמדובר בעבודות שאין מחלוקת שבוצעו לאחר ששגרת העבודה של הפקת דרישות על פי הנוהל החדש וכן הפקת חשבוניות על שם החברה כבר היתה נהוגה גם על ידי התובע מזה מספר חודשים.

על פני הדברים, הוצאת חשבוניות מס על שם חברה וקבלת תשלומים ממנה (כך עולה מתאור הדברים מטעם התובע לגבי עבודות שבוצעו בחודשים מאי-יולי 2019) מבססת יחסים ישירים בין התובע (נותן השרות) לבין החברה-הנתבעת (מקבלת השירותים).

הינה כי כן, טענתו של התובע לחבות של הנתבע בתמורת עבודותיו גם חודשים לאחר שעבד מול החברה-הנתבעת (דרישות תשלום לחברה, חשבוניות על שם החברה, עבודה מול מר ידידיה מגני שהיה שותף בחברה, הכל גם לאחר הודעת הוטסאפ הברורה מיום 15.7.2019) היא טענה קשה המנוגדת להתנהלות השוטפת כאמור, ובמובן מסויים היא גם מנוגדת למסמכים בכתב שהוא עצמו עשה - חשבוניות שיצאו על שם החברה.

בנסיבות כל המתואר נמצא כי התובע לא הרים את נטלי השיכנוע וההוכחה לביסוס טענת הערבות של הנתבע לתשלומים שהגיעו לתובע בגין עבודות אשר לגביהן הוציא חשבוניות על שם החברה-הנתבעת.

...

אין בידי לקבל טענה זו. במסגרת הדרדרות מצבה של החברה הנתבעת (ככל חברה בהתדרדרות) יצאו הודעות של ראשיה (הנתבע וידידיה מגני), בווטסאפ ובדוא"ל, שבהן הם עדכנו את התובע לגבי פעולותיהם לאיסוף כספים והתארגנות לתשלומים כאלה ואחרים.

התוצאה התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 4,994 ₪.

הנתבעים טענו כי לא מדובר בתביעה שבין עובד או חליפו למעסיק או לחליפו שעילתן ביחסי עובד ומעסיק, לרבות אי קיום השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה – כפי שנקבע בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה").

הנתבעים טענו כי מעולם לא התכוונו ליחסי עבודה עם התובע, והקשר המשפטי בין הצדדים הוא קשר של שותפות לכל דבר ועניין, כעולה מהסכם השותפות, על אף שלא נחתם באופן פורמאלי, מאופן חלוקת הרווחים ובעיקר מהיתנהגות התובע שלא הגיע לעבודה.

כך נקבע בע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ת"א-יפו פ"ד מ (2) 668:"מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ופתרון עניני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי על כן שבית המשפט יבכר תמיד דיון עניני בפלוגתא על פיתרון דיוני-פורמליסטי אשר מהוה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההיתדיינות סביב אותו עניין". וכך סוכמו הדברים בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ד"ר שלמה לוין עורך, 1995), בעמ' 387: "בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן -כל שכן כשלא נתבקש - חייב בית המשפט לנהוג משנה-זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו". בספרו "סדר הדין במשפט העבודה" (הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 4 ע"מ 13) מתייחס ד"ר יצחק לובוצקי למדיניות בתי הדין לעבודה להשתמש במחיקה על הסף "ביד קמוצה ובמשורה", ומדגיש כי בנוגע לדחייה על הסף :" בעיניין זה על בית הדין להזהר שבעתיים, בהיתחשב בעובדה כי דחייה על הסף תהיה בדרך כלל בבחינת "מעשה בית דין" ".

התובע טען כי הנתבעים לא היו צריכים להגיש את התביעה שכנגד, ודינה דחייה, ואולם הנתבעים פעלו כדין, ראשית הגישו את כתב התביעה שכנגד, ובמקביל ביקשו להעביר את התיק לבית המשפט המוסמך, היינו בית משפט השלום בירושלים, נוכח טענתם להעדר סמכות עניינית לבית הדין.

...

לטענת התובע, הבקשה לסילוק התביעה על הסף או להעברתה לבית משפט השלום מהווה ניצול ציני של השימוש בערכאות שיפוטיות ונסיון נוסף לבצע מקצה שיפורים של כתבי הטענות שהוגשו על ידי הנתבעים, דבר שמהווה הרחבת חזית אסורה וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

גם טענה זו של התובע נדחית, לא הוצג שבב המעלה את שאלת יחסי העבודה.

יחד עם זאת, לא מצאנו כי יש לסלק את התביעה על הסף, אלא על פי הפסיקה יש במקרה זה מקום להעבירה לבית המשפט המוסמך, היינו בית משפט השלום בירושלים.

סוף דבר על פי המונח בפנינו, ממכלול המסמכים בעיקר של התובע , לא הונחה אף ראשית ראיה, לעצם קיום שאלה אודות יחסי עובד מעסיק וודאי לא לקיומם .

בית משפט השלום ברחובות ת"א 44860-04-15 יוספוב ואח' נ' אופק ואח' תיק חצוני: תיק עזרוני לפני כבוד השופט ישראל פת תובעים 1. שלמה יוספוב 2. אלברט קואינוב 3. רוברט קואינוב 4. אברהם קואינוב 5. לימור יוספוב כולם ע"י ב"כ עוה"ד שי גבסי ועטרה שירה בן דוד נתבעים 1. אריה אופק ע"י ב"כ עוה"ד רון מיור 2. ניר קרון ע"י ב"כ עוה"ד רז משגב שם צד ג' ללא שם של חסוי פסק דין

לטענתו של אופק, כאשר התגלעו מחלוקות באשר לדרך ביצוע העבודה וחלוקת הכספים, פרש מהשותפות.

בשים לב לטענות הנתבעים כי הם היו עובדיהם של התובעים, ובשל המחלוקת בין הצדדים האם אכן היתקיימו בין כל אחד מהנתבעים ובין התובעים יחסי עובד ומעביד, ובהתאם להוראות סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הורתה השופטת הירש, במסגרת החלטתה בפר' הדיון המקדמי מיום 21.3.17, להעביר את התיק לבית הדין האיזורי לעבודה, על מנת שזה ידון בשאלה בדבר קיום יחסי עובד ומעביד.

עוד נקבע במעמד הדיון, כי לאחר שתנתן הכרעת בית הדין לעבודה בשאלה הנ"ל, יוחזר התיק לבית משפט זה, והצדדים יוכלו להתייחס לסמכות העניינית לידון בתביעה.

עדותם של התובעים 2 ו-3 לא משליכה אור על המחלוקת מושא תיק זה. עדים אלו ייפו את כוחו של נציגם, יוספוב, לטפל בענייניהם בתיק ולא היו מעורים בעיניין.

...

סוף דבר ותוצאה עולה מכל המקובץ שדינה של התביעה כנגד שני הנתבעים, הן כנגד הקבלן אופק, והן כנגד המפקח קרון, להתקבל במלואה ועל כל רכיביה, ובכלל זה, הפיצוי המוסכם.

גם למפקח אחריות על כל האמור לעיל.

בנסיבות העניין ומשהוריתי על קבלת התביעה במלואה, משענייננו בסכומים שונים ומועדי חיוב שונים (כאשר מועד התיקון של הליקויים הוא מיום 2.1.18, וכאשר החיוב מושא הפיצוי המוסכם הוא אך במסגרת מערכת היחסים שבין הקבלן לתובעים 1, 2 ו-5), אני מורה לתובעים להגיש פסיקתה לחתימתי.