העברת תיק ועד בית בגין לשון הרע

לאחר שהתיק הועבר עלי למתן החלטה קבענו דיון בבקשה, אשר היתקיים ביום 28.6.15.

לאחר שנשמעו טענות ב"כ הצדדים ניתנה הוראה להגיש אסמכתות לגבי טענת החסינות בתביעה בגין לשון הרע כנגד הממונה.

לכן היא יכולה להיות תקפה אך ורק בנוגע לרכיבי התביעה המתייחסים להפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") שבסמכותו של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 24 (א) (1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אשר קובע כי בית הדין מוסמך לידון ב: בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים; להלן עיקר טענות ב"כ הנתבעים התובע הגיש עם מציל נוסף תובענה נוספת כנגד הערייה וכנגד נתבע מס' 2 שעניינה בין היתר עוולת לשון הרע (תיק סע"ש 9851-08-14).

אשר לטענה בדבר חוסר סמכות של בית הדין ברכיבי התביעה כנגד הנתבע בתור נציג ועד העובדים –בדיון שהתקיים לפניי עלה שישנם הליכים כנגד הנתבע 2 לפני מוסד השיפוט של ההסתדרות, אך לא התברר עד תום באיזה שלב הם נמצאים והאם ניתנה בהם הכרעה.

...

האמת צריכה להיאמר - נוסחו של סעיף 7ב(ג) לפקודה אינו בהיר דיו בעניין זה אך דברי ההסבר וכן טיבה ואופיה של ההחלטה הנתקפת (על-ידי התובע או על-ידי העובד לפי העניין) משמיעים לנו את המסקנה המתבקשת כי כללי הדין אשר יש להחיל בכל הנוגע לבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) ו-7ב(ד) לפקודה הינם כללי המשפט המנהלי לפיהם נבחנות כרגיל החלטות מנהליות.

לגבי המסקנה בנוגע להיקף הביקורת השיפוטית השונה עת מדובר בעובד מדינה לעומת עובד ציבור, חלק כב' השופט עמית בדעת המיעוט בפסק דין פלקסר.

דעת הרוב בפסק הדין פלקסר קבעה מפורשות כי עת מדובר בטענה כלפי עובד ציבור על כך שמדובר במעשה שנעשה בזדון, בכוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות כזו, טענה זו דורשת הוכחה – על אף המסקנה היא כי הנטל הראייתי הוטל על התובע.

תאור הטענות בתביעה והצדדים לתביעה התובע הנו מי שהתנדב ולאחר מכן עבד אצל הנתבעת, כנהג להסעת נכים, בין השנים 25.01.04 ועד 12.07.16.

כן נטען כי העברת התיק לבית הדין לעבודה תיגרום לסחבת ולהוצאות נוספות לתובע שכן חלפו למעלה מ- 7 חודשים מהגשת התביעה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים וכן בעמדות הצדדים, מצאתי כי הסמכות העניינית לידון בתיק זה מסורה לבית הדין לעבודה, ולהלן יפורטו נימוקי: כאמור לעיל התביעה דנן הוגשה כנגד הנתבעת בעילה לפי חוק איסור לשון הרע.

...

מכל האמור לעיל נובע כי כל המבחנים שקבעה הפסיקה שפורטו בסעיף 11 לעיל – מתקיימים בענייננו.

לסיכום לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הסמכות העניינית לדון בתיק זה מצויה בידי בית הדין לעבודה.

לכל האמור לעיל אוסיף כי העברת התיק לבית הדין לעבודה לא צפויה לגרום לסחבת ולהוצאות כפי שטוען התובע.

בבית המשפט העליון ע"א 7706/19 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערערת: מיכל כהן נ ג ד המשיבים: 1. ועד מקומי רבבה 2. מנחם לב ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 11.11.2019 בתיק ת"א 7837-07-17 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ח' טוקר בשם המערערת: בעצמה בשם המשיבים: עו"ד פז מוזר; עו"ד רעות פרידנרייך ][]פסק-דין

המערערת הגישה תביעת פיצויים בגין לשון הרע נגד המשיבים.

משנתגלעה בין הצדדים מחלוקת בדבר הקף המסמכים ההכרחיים להם, ולאחר שניתנו החלטות שונות בנושא זה, הורה בית המשפט ביום 8.10.2018 על קיום קדם משפט נוסף בסוגיית גילוי המסמכים בציינו כי "כל מיסמך שלא יגולה ואצווה על גילוי במסגרת דיון זה יחייב את מי שלא גילה בהוצאות בסך 1,000 ש"ח". בהמשך הועבר התיק לטפול המותב דנן, כאשר חלק מישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניו ביום 27.3.2019 היתנהל בהסכמת הצדדים בלא רישום בפרוטוקול הדיון ובסופה נקבע כי "ניתנו כבר בעבר צוים לגילוי מסמכים ומענה על שאלונים. ככל שמי מהצדדים סבור כי ישנם מסמכים ספציפיים שלא גולו תוגש בקשה מתאימה בתוך 30 ימים". בעקבות ההחלטה הנ"ל, הגישה המערערת בחלוף כשלושה שבועות בקשה נוספת לגילוי מסמכים ובית המשפט דחה אותה ביום 22.7.2019 תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ש"ח. בהחלטה נקבע כי המערערת לא נימקה מדוע כל אחד ואחד מהמסמכים המבוקשים על ידה רלוואנטי לצורך הדיון בתביעה, או שעשויה להיות לו תועלת ולו עקיפה לבירור המחלוקת בין הצדדים.

...

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לידי מסקנה כי דינו להידחות.

טענות נוספות שהעלתה המערערת הועלו בשיהוי – טעם התומך כשלעצמו במסקנה לפיה דין הערעור להידחות (ע"א 3088/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (20.6.2019)).

אשר על כן הערעור נדחה.

אדרבא, הנתבעת טוענת בתצהירה כי "סברתי ועודני סבורה שהוא פועל במחשכים על מנת להיתמנות כיור הועד, אין במה שאמרתי ולא בדיל (צ"ל: בדל; י.פ) של לשון הרע." (סע' 64 לתצהיר הנתבעת).

במקרה שלפניי, הנתבעת פירסמה, כזכור, כי "הדייר שעובר מבית לבית ומתקשר לכל הדיירים ומשכנע את הדיירים שיבחרו בו לוועד בית, יש לו דיירת שותפה למזימות הרעות השקריות שלו שגרמה נזק וסבל לדיירים בעבר. שניהם גורמים נזק לניהול הבית ולכל הדיירים. שני הדיירים האלה לא שילמו עבור החלפת המנוע למעלית ומסרבים לשלם. הוגשה נגדם תביעה לתרבות הדיור והעורך דין של תרבות הדיור יאלץ אותם לשלם מכוח החוק." במקרה זה מצוין כי מדובר בדייר שעובר מבית לבית ומשכנע את הדיירים לבחור בו לועד הבית.

על בית המשפט לבחון היטב את ההקשר והנסיבות שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שאלה נאמרו בעידנא דריתחא הנטייה תהיה שלא לראות בדברים משום לשון הרע, שכן, לדברים הנאמרים בשעת כעס וחימה אין השפעה על הבריות והנוכחים מבינים כי אכן נאמרים הדברים כהתפרצות רגשות זעם על רקע סיכסוך כזה או אחר.

גם הפירסום העשירי חוסה תחת ההגנה המוחלטת של סע' זה. אותו פירסום: המכתב השלישי – העצומה, ממוען לכב' המפקחת קוינט-שילוני וכותרתו היא "בקשת פשרה בתיק מס' 3/428/2020". בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620 קבע בית המשפט העליון, כי ההגנה תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם בית המשפט אלא שהיא חלה גם על - "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנידרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". בעיניין זה אבהיר, כי נתתי דעתי לעובדה שאף לגירסת הנתבעת הפירסום נחשף בפניי דיירי הבניין, שאינם צד לתביעה שהוגשה אצל המפקחת.

במקרה שלפניי, הנתבעת בעצמה טוענת כי אותו פירסום רביעי הועבר לחתימת הדיירים.

...

אשר על כן, לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את אופי הפרסומים ותפוצתם ואת התנהלות הצדדים, מצאתי להעמיד את הפיצוי על הסכום הכולל של 15,000 ₪ (כלומר: סך של 5,000 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים 3, 4 ו-5).

סוף דבר סיכומו של דבר: ענייננו בסכסוך שכנים שהפך לתביעת לשון הרע.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום האמור לעיל בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ת"א 18658-10-19 – תביעה על סך 210,000 ₪ בגין לשון הרע בדמות תלונת שוא נטענת במישטרה, עדות שקר נטענת במהלך דיון בבית המשפט ובקשות לשלילת רישיון הנשק של התובע, פגיעה בפרטיות במעקב נטען אחרי התובע ובאיסוף מידע על אודותיו שהועבר לחבר אחר בוועד אותו ביניין, הפרת חובה חקוקה נטענת בכך שלא אסר את הכלבים שבבעלותו ברצועה בעת שהיו בשטח צבורי, פיצוי בגין שעות בטלה נטענות במסגרת הטיפול בכל האירועים האמורים ובגין פגיעה באוטונומיה עקב התפיסה הזמנית של נשקו של התובע וטפול פסיכולוגי עקב כך (להלן: "התביעה השניה").

המכתב המדובר (מוצג ח' בתיק מוצגי התובע) נכתב על ידי הנתבע במועד כלשהוא בשנת 2015 וכולל טענות שונות של הנתבע כלפי התובע ביחס לתפקודו של האחרון במסגרת ועד הבית המשותף בו מתגוררים השניים בנוגע לפירסום דו"חות כספיים, הבהרות בנוגע לסכומים שונים שנמשכו מקופת הוועד וכאלה שהתובע עצמו אמור היה להעביר אל קופת הוועד, תקלות שונות בבניין שלא תוקנו ודרישות שונות של הנתבע ממנו בהקשרים אלו, אגב התראה כי במידה שהללו לא יענו יפנה הנתבע לרשויות כפי שנוהג התובע – לטענתו – אין ספור פעמים.

הינה כי כן, גם אם לא אקבע כי הנתבע הוכיח ברמה הנדרשת את טענת אמת דיברתי על פי יסודותיה שנקבעו בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ורמת ההוכחה הנדרשת ביחס אליה כפי שנקבעה בפסיקה, למצער עומדות לו בהקשר זה הגנות סעיף 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק כדלקמן: אם מדובר במצב בו לכאורה קיימים אי סדרים או אף חשדות סבירים לאי סדרים בכספי ועד הבית מוטלת על הנתבע לכל הפחות חובה מוסרית או חברתית לטפל בכך בהתאם לסעיף 15(2) לחוק.

...

לפיכך גם בגין עילות אלה דין התביעה להדחות.

בנסיבות אלו אין מקום לפסיקת פיצוי מוגבר כלשהו בגין התשתית העובדתית שנבחנה והוכרעה בהליך זה. הפחדת בן התובע על ידי כלבי הנתבע ביחס לעילת תביעה זו די בדברים שכתבתי בהתייחס לעוולת הפרת החובה החקוקה במסגרת הדיון בתביעה השנייה וביחס לפגיעה באוטונומיה במסגרת הדיון בתביעה זו לעיל כדי לדחות את התביעה גם בגין ראש נזק זה. סיכום התביעה השלישית לאור כלל האמור דין התביעה השלישית להדחות ולמעשה, לאור המפורט לעיל, מוטב היה לולא הוגשה ולו מן הטעם שמרבית רכיביה נכללו כבר בתביעות הקודמות.

סיכום כולל לאור כלל האמור ולאחר שדנתי בכל שלוש התביעות – התביעות כולן נדחות במלואן.