העברת תביעה לבית משפט אזרחי מחוסר סמכות עניינית

ככל שיוכרע כי יש לדחות את העתירה מחוסר סמכות עניינית, עותרת העותרת כי בית המשפט יורה על העברת התובענה לבית המשפט המוסמך, על פי סמכותו לעשות כן. העותרת מוסיפה ומציינת לעניין טענת השהוי כי העתירה לא הוגשה בשיהוי כלל.

בהקשר לטעמים אלו כנימוק לדחיית עתירה מנהלית אפנה לעת"מ (חי) 27818-01-14 שהוזכר לעיל, שם החליט בית המשפט לעניינים מנהליים לסלק עתירה על הסף, משנוכח בקיומו של סעד חלופי ומחמת היות הסיכסוך מתאים לברור במסגרת תובענה אזרחית, וזאת במופרד וללא קשר לשאלת הסמכות העניינית.

...

מהנימוקים שפורטו לעיל לשאלת הסמכות העניינית וקיומו של הליך "נכון יותר", אין כל מקום להיעתר כיום לבקשה החלופית של העותרת להאריך לה את המועד להגשת העתירה, שהוגשה בשיהוי כאמור.

סיכומו של דבר, אני מורה על סילוק העתירה על הסף, מהטעמים המצטברים שפירטתי לעיל.

לאור התוצאה, תוך שנתתי דעתי כי סוגיית הסמכות העניינית הועלתה ביוזמת בית המשפט, מבלי שהמועצה נקטה עמדה בסוגיה, אני מחייב את העותרת בהוצאות מופחתות בסך כולל של 4,000 ₪ בלבד.

בקשת הנתבע 1 (להלן: לזר, הנתבע) להורות על סילוק התביעה נגדו על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, העידר יריבות, העידר עילת תביעה וחוסר תום לב. לחילופין, להורות על העברת התביעה לבית הדין האיזורי לעבודה.

בהתאם להלכה הפסוקה והעובדה שעסקינן בתביעה המבוססת על עילות שמקורן בפקודת הנזיקין, הרי שהסמכות לידון בתביעה, נתונה לבית משפט זה. יצויין שבעניין רוחם נקבע שכאשר מוגשת תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה ומנגד תביעה של עובד בבית הדין לעבודה בקשר לזכויותיו, נכון יהיה להעדיף- כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין הערכאות- עיכוב ההליך בבית המשפט האזרחי עד לבירור ההליך בבית הדין לעבודה, זאת כאשר שני ההליכים מעוררים שאלות דומות (ראו פסקה 68).

...

דיון והכרעה מצאתי כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות, להלן יפורטו טעמיי.

נמצאנו למדים שעסקינן בתביעה המבוססת על עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין.

סיכום לנוכח המקובץ, ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה סילוק על הסף ישמר רק למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות אחרת, ולו קלושה, כי התובע יוכיח את עילות תביעתו, מצאתי כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט אלעד טל) מיום 22.8.2022 בתיק ת"א 61279-01-22, בגדרה דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") לסילוק התביעה שהגיש המשיב על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

לשיטת בית המשפט קמא, מדובר בתביעה נזיקית רגילה בגין נזקים נפשיים שנגרמו למשיב, על פי הנטען עקב היתנהגותם הרשלנית של המבקשים, ועל כן הסמכות לידון בה נתונה לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים.

על פי הנטען, מבחן הסעד אינו המבחן הקובע בעיניין דנא, אלא מבחן העילה, ומשעולה כי עילת התביעה במהותה היא ביחסי עבודה בין המשיב ומעסיקתו, המישטרה, שלגביה קיים הסדר מיוחד, יש להעביר את הדיון לאכסניה הדיונית המתאימה, הוא בית המשפט לעניינים מינהליים.

...

אין בידי לקבל טענה זו. עיון בכתב התביעה מלמד, כי נזקיו הנטענים של המשיב התגבשו, על פי הנטען, לפני ההחלטה בדבר העברתו מתפקידו, וכי תביעתו אינה מבוססת על החלטה זו כלל.

זאת ועוד, לא מקובלת עליי טענת המבקשת שלפיה כל תביעה שיש בה נגיעה לאחת העילות המנויות בסעיף 93א לפקודת המשטרה משמעה שהאכסניה השיפוטית לדון בה היא בית המשפט לעניינים מנהליים.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.

ההלכה כפי שנקבעה בין היתר בע"א 1964/13 מדינת ישראל נ' קרמזה ג'יין (נבו 20.5.2014) כי: "כאשר מוגשת תובענה לערכאה שאינה מוסמכת לידון בה מבחינה עניינית, נטייתם של בתי המשפט הנה, ככלל, להשתמש בסמכותם מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, ולהעביר את הדיון לערכאה המוסמכת. תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אף היא קובעת כי בית המשפט יימנע מלדחות תובענה מחוסר סמכות, מקום שיש באפשרותו להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. המטרה של הוראות הדין הנזכרות היא למנוע דחייתן או מחיקתן של תביעות רק בשל העובדה כי הוגשו בטעות לערכאה שיפוטית שאינה מוסמכת לידון בהן". למעשה, תק' 43 לתקנות החדשות עיגנה הלכה זו, בקובעה כי: "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, היתיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה". דהיינו, נראה שלא כבתקנה 101 לתקנות הישנות, הרי שתקנה 43 לתקנות החדשות אינה מסמיכה את בית המשפט לדחות תביעה על הסף בשל העידר סמכות".

...

במצב דברים זה, אין מנוס מלקבוע כי גם שוויו של הסעד ההצהרתי המתבקש במסגרת התובענה רחוק מגבול סמכותו של בית המשפט המחוזי (ר' דיון דומה בנושא שונה, בת"א (מחוזי ת"א) 4195-08-20 עו"ד גיא וגנר נ' ידיעות אחרונות בע"מ (נבו 6.1.2021)).

ראו גם הנפסק בת"א (מחוזי-ת"א) 53724-01-20 AMERICAN SOCIETY OF COMPOSERS AUTHORS AND PUBLISHERS נ' קלמונטין זיו, פס' 18 לפסק דינו של השופט חסדאי (נבו 3.2.2021): "יישום האמור לענייננו מוביל למסקנה כי אין להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית וכי יש להורות על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך עניינית [...] בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 79 לחוק בתי המשפט". המסקנה אפוא במקרה דנן היא העברת התביעה לבית המשפט השלום, להמשך דיון.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף – מתקבלת.

בתאריך 19/04/2021 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, או מחמת היתיישנות, או בשל חוסר סמכות עניינית.

מכאן, סבורה הנתבעת כי מקומה של התביעה בבית משפט אזרחי ולא בבית דין זה. בנוסף, טענה הנתבעת כי הסתמכות התובעת על סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היא מלאכותית.

ההליך המשפטי הראשון – כאמור, בתאריך 10/11/2013 פנתה התובעת לבית דין זה בתובענה ובבקשה לסעדים זמניים, במסגרתן תקפה את החלטת ההעברה ואת הבקרה החוזרת, טענה כי היתנהלות הנתבעת שלא כדין, ובגדר האמור ציינה כי עובר להעברתה מתפקידה הנתבעת לא ערכה לה שימוע וסרבה להמציא לה מסמכים שנוגעים לנימוקי העברתה.

...

הסעד מכל האמור לעיל, יוצא כי התובעת זכאית לפיצוי בעד נזק לא ממוני, עוגמת נפש, שנגרם לה בעקבות הפרות הנתבעת, אשר לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלבנטיים, אנו מעמידים על סך של 25,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית ברובה ומתקבלת בחלקה הקטן, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בעד נזק לא ממוני בסך של 25,000 ₪, במונחי מועד מתן פסק דין זה, אשר ישולם תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין אצל הנתבעת, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

עם זאת, לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין, ובמיוחד את עובדת היות התובעת גמלאית אשר שירתה את הנתבעת ואת הציבור שנים רבות, אנו קובעות כי כל צד יישא בהוצאותיו.