לטענת פרופ' מירוני, דיני הספורט בעלי מאפיינים ייחודיים אשר מצריכים מומחיות ספציפית לצד הידע המשפטי, וכן מיפרט במאמריו את היתרונות הגלומים בהעברת סיכסוך לבוררות, בין השאר:
"בתי המשפט קבעו כי הקמתו של מוסד הבוררות לצד מערכת בתי המשפט נזונה מכמה ציפיות בדבר תפקידיו ותרומתו הסגולית. נימנה כמה מהן: הענקת מנגנון ישוב חילוקי דיעות אלטרנאטיבי מחוץ לכותלי בית המשפט; פתיחת נתיב הכרעה מקביל של דין צדק, להבדיל מדין; הוספת דרך בירור פורמאלית פחות המאפשרת להענות לאנטרס הפרטי של הצדדים ולרצונם בהליך מהיר ויעיל בהשוואה לבתי המשפט; הקלת העומס העצום של תביעות, אשר בהיעדר הבוררות היו מוצאות את דרכם אל בתי-המשפט; בהיבט זה הבוררות ממלאת אינטרס צבורי, מניעת היתדיינות מיותרת הכוונה, כפי הנראה, לכך שהבוררות מאפשרת נתוב סכסוכים מסוימים מיותר שבתי המשפט יעסקו בהם, אל מחוץ למערכת."
(שם, עמ' 504-505)
עוד לטענת פרופ' מירוני, חוסר האמון שרוחשים בתי הדין למוסדות הבוררות, היא שעומדת בבסיס הקביעה שלהם כי הסמכות הבלעדית לידון בתביעות הנוגעות לזכויות קוגנטיות מוקנית לבית הדין לעבודה:
"אנו עדים בעצם לחוסר אמון בסיסי מוסווה של בתי המשפט ובתי הדין בבוררות. חוסר אמון זה מתבטא, בין היתר, בכך ששעור ההפניה של תיקים לבוררות רחוק מאוד מהמצופה, וכן בהצבת גבולות צרים ביותר לטריטוריה שבה ניתן לנהל בוררות."
(שם, בעמ' 514-513)
בעיניין גרינבוים הוזכר גם פסק דינה של כב' השופטת ויסמן, בו נדונה שאלת התערבותו של בית הדין בכללים פנימיים של איגוד הכדורסל.
...
סוף דבר
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, ועיינתי בסיכומים מטעם הצדדים, הגעתי לכדי מסקנה כי יש לעכב את ההליכים בתובענה ולהעביר הסכסוך להכרעתו של המוסד לבוררות, מכל הטעמים המפורטים לעיל, ועיקרם: האוטונומיה השיפוטית שהקנה המחוקק למוסדות השיפוט הפנימיים; הניסיון והידע הייחודי הרלוונטי לענף הכדורגל, שהינו בעל אופי ודרישות בינלאומיות; אין מדובר בתביעות של עובדים רגילים המתבררות בבתי הדין לעבודה, מערכת יחסי העבודה ומאזן הכוחות בין עובד למעסיק הוא שונה ויוצא דופן, ונדרשת היכרות מעמיקה והוליסטית של ענף הכדורגל.
נוכח האמור לעיל, אני מורה על עיכוב הליכים בתובענה.
לאחר ששקלתי את שאלת ההוצאות, הגעתי למסקנה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
