הכפפה זו נובעת מחשש כי חלוקת דיבידנד ורכישה עצמית תשמשנה כמתווה להעברת עושר מהחברה לבעלי מניותיה – בנגוד לטובתם של נושי החברה ותוך פגיעה בכרית הבטחון הכלכלית של החברה אשר מיועדת להגנת הנושים (ראו: סעיפים 303-301 לחוק החברות; אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל: דין נוהג, דין רצוי והדרך לחקיקה 478, 481-480 (1989) (להלן: פרוקצ'יה); יוסף גרוס חוק החברות 899 (מהדורה חמישית, 2016) (להלן: גרוס)).
ואלה הם הדברים מפי אומרם:
"רכישת המניות היא, על פי הוראות חוק החברות, חלוקה של דיבידנד. בעל המניות המוכר, כפי שהוכח לעיל, לא קיבל דיבידנד, מאחר שהתשלום שקבל הוא, כפי שראינו, רווח הון. מכאן, שבעלי המניות הנותרים הם שקבלו את הדיבידנד באופן "רעיוני": החברה חילקה להם דיבידנד ושילמה אותו בעבורם לבעל המניות המוכר תמורת מניותיו.
כך, כאשר הרכישה העצמית הדיספרופורציונית תבוצע בחברות פרטיות בכלל ובחברות מעטים בפרט – תקום חזקה עובדתית, הנתנת לסתירה, לפיה בעלי המניות הנותרים חילקו לעצמם דיבידנד; ומנגד, כאשר רכישה כאמור תתבצע בחברות ציבוריות – תקום חזקה עובדתית, הנתנת גם היא לסתירה, לפיה בעלי המניות הנותרים אינם זוכים להטבה אישית בת-מסוי.
השינוי הזה בשיעור האחזקות היחסי מגלם בחובו תועלת משמעותית לבעלי המניות הנותרים, בדמות העלייה ביכולת ההשפעה של כל אחד מהם על ניהול החברה והגידול בזכויות ההצבעה בה. השינוי בשיעור האחזקות הוא שינוי אמיתי שהתרחש בפועל, בנגוד למקרים בהם ,למשל, שווי השוק של המניות עולה רק "על הנייר".
במאמרים של שאנן וכהן מביעים הכותבים את עמדתם כי ככל שמדובר בבעל מניות מהותי בחברה, יש למסות כדיבידנד את הגדלת זכויות ההצבעה המשיאה לו תועלת ממשית (למשל – אם כתוצאה ממנה בעל המניות קיבל את השליטה בהחלטות או את האפשרות להעביר החלטות ברוב מיוחס).
...
בנסיבות אלו, ואחרי שידענו כי ספיר אינה יכולה – או, למצער, אינה רוצה – להביא 5,000,000 ש"ח מכספה כדי לשלם לראובן בעד מניותיו, שאף בהן לא היה לה עניין – על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי מבחינתה של ספיר חלוקת הדיבידנד מהחברה מהווה תנאי מוקדם לביצוע העסקה המשולשת עם ראובן, וכי לראובן לא היתה כל סיבה לגיטימית להתנגד לחלוקת הדיבידנד כאמור – בהיותו אדיש לאופן ביצוע העסקה לכתחילה.
לסיכום ביחס לשאלה הראשונה, אבהיר כי בעיני בחברות "מעין שותפויות" שיקולי בעלי המניות ושיקולי טובת החברה שלובים זה בזה, ולפיכך, היא מצדיקה את הכלל שמוצע בחוות דעתה של חברתי, שבמסגרת רכישה עצמית בחברות כאמור בעלי המניות הנותרים ימוסו כמי שקיבלו דיבידנד.
גם בנקודה זו מקובלת עליי עמדתה של השופטת רונן שלפיה האינטרס המשותף בהיפרדות, כמו גם ההנאה המשותפת ממנה מצדיקה למסות את בעלי המניות לפי החלופה הראשונה בחוזר רשות המסים: כלומר, לראות את בעלי המניות כולם (ערב המכירה) ככאלו שקיבלו דיבידנד בגובה שווי המכירה (לפי חלקם היחסי ערב המכירה).
סוף דבר: אני מצטרף אפוא לחוות דעתה של חברתי השופטת ר' רונן, ואף לשיטתי יש לקבל את ערעור פקיד השומה בעניין בית חוסן ולדחות את הערעור בעניין סיידה.
