העברת סמכות בתביעה מקרקעין לבית משפט השלום

רקע התובעת הגישה תביעה מנהלית, ע"ס 475,000 ₪, בשל טענתה לנזקים, שנגרמו לה כשיטתה, בשל הפרת חובת הנתבעת, עריית באר שבע, (להלן: "הערייה"), לערוך מיכרז בנוגע לטמוני קרקעי למגזר הפרטי, היינו קביעת הספק שיספק פחים טמוני קרקע לקבלנים או יזמים אשר ידרשו ע"י הערייה להעמיד מכל טמון קרקע המתאים למערכת פינוי האשפה של הערייה.

לאור טענות לסמכות העניינית, טענות הערייה שהתקבלו, בית משפט השלום בקרית גת, (כב' השופט יהודה ליבליין), הורה ביום 28.2.19 על העברת התביעה לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

...

מכל מקום, התובעת לא סיפקה נתונים שיתמכו בתשתית העובדתית הנדרשת להוכחת חובה שכזו מהעירייה ואדגיש כי לא הוכחה תשתית עובדתית ולפיה דרישת העירייה היתה להספקת טמון מתכת של ספק מסוים ולא "שווה ערך" למוצר של אותו ספק, לפיכך, לא שוכנעתי כי העירייה הפרה חובה מחובותיה שבהם נדרשת היא כלפי התובעת כמו גם שלא שוכנעתי כי התובעת עומדת בנטל הוכחת רשלנות העירייה כלפיה, גם לא במחדל.

זאת ועוד, כפי שפורט לעיל, לא שוכנעתי כי התובעת עומדת בנטל שהוטל עליה להוכיח כי נגרם לה נזק, והתובעת אף לא הוכיחה כי היתה זוכה במכרז הרלבנטי אילו העירייה היתה מזמינה הצעת הצעות.

לפיכך לא שוכנעתי כי התובעת עומדת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה ואני מורה על דחייתה.

לחלופין, התבקש בית המשפט להורות על העברת הדיון בתביעה שכנגד לכבוד בית המשפט המחוזי, אשר לו הסמכות העניינית, מכוח סמכותו השיורית.

בכל הנוגע לתביעות במקרקעין, הוגבלה סמכותו של בית המשפט השלום, בהתאם להוראות סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט לתביעות חזקה או שימוש במקרקעין או לחלוקה או לחלוקת השמוש בהם.

...

בתגובה, טענו המשיבים כי דין טענת המבקשת בדבר חוסר סמכות עניינית – להידחות וזאת מן הטעם שמקורה בטעות.

במקביל, ומאחר וכאמור לתוצאות ההכרעה בשאלת הבעלות צפויה להיות השלכה ישירה על תוצאות התביעה העיקרית, אני מורה על עיכוב ההליכים בתביעה העיקרית.

ככל שלא יודיעו המשיבים על הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי המוסמך, בתוך 30 ימים ממועד מסירת החלטתי זו לידיהם, יחודשו ההליכים בתביעה העיקרית ובמסגרתה ידונו שאלות הנובעות ממנה בלבד.

בהמשך לאמור, אני מורה על ביטול הדיון הקבוע ליום 13.04.21.

בעיניינו, עותרת המבקשת לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית לבית משפט זה. לחלופין, עותרת המבקשת להעברת ההליך לבית המשפט המחוזי, זאת בשל העובדה שהסעד המבוקש למעשה הוא סעד הצהרתי בעינייני בעלות במקרקעין, כשהסמכות בעיניין זה נתונה לבית המשפט המחוזי.

(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;"

...

טענות המשיב; לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות.

למותר לציין, כי העובדה שבין הצדדים נחתם ביום 15.8.21 "הסכם – בר רשות" במסגרתו הוסכם, כי המבקשת (ובעלה) יקבלו מעמד של בר רשות במקרקעין אליהם פלשו וישלמו דמי שימוש בגין שימוש בהם, מחזקים את האמור לעיל כלומר את המסקנה כי לא מדובר במחלוקת של בעלות במקרקעין.

לאחר שבחנתי את התשובה לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה ואינני סבור כי השאלה האמיתית נוגעת לבעלות במקרקעין אלא עניינה סילוק יד. נוכח אופייה של התביעה כפי שציינתי, העברתי אותה לפסים אזרחיים רגילים והיא תידון כתביעה אזרחית לכל דבר ועניין ולא תינתן לה עדיפות כתביעה לסילוק יד. נוכח כל האמור לעיל ובשים לב לפסיקה ולסעיף 51 (א) (3) לחוק, אני דוחה את הבקשה, ללא צו להוצאות.

טענה נוספת בפי התובעים ולפיה, משקבע בית משפט השלום בטבריה בהחלטתו מיום 30.5.2022 ב- ת"א 1437-05-21 כי אין לו סמכות עניינית לידון בתביעה וכי הסמכות היא לבית המשפט המחוזי, לא ניתן עוד להעביר את התיק מבית משפט זה לבית משפט אחר בשל הכלל של "לא יעבירנו עוד" (סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, להלן: "חוק בתי המשפט").

מכאן ברור, כי עת רשמו התובעים בכותרת כתב תביעתם, כי "סוג התביעה ונושאה: מקרקעין – אכיפה בקירוב של פסק דין לפירוק שתוף שניתן ביום 7.5.1996 בת"א (שלום נצרת) 880/94" - כאשר הכוונה היא לאכיפת ההסכם לפירוק השתוף במקרקעין – כי עסקינן בתביעה "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם" הנמצאת בגדר סמכותו העניינית של בית משפט שלום.

...

לאחר שבחן את הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה הגיע בית המשפט (כב' השופט יונתן אברהם) בפסק דינו מיום 23.4.2018 לכלל מסקנה, כי הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותם של בתי משפט שונים (בית המשפט לעניינים מינהליים ובית משפט שלום) והורה על דחית התביעה; לדבריו: "בחינת הסעדים ההצהרתיים הנדרשים (למעט ההצהרה על הפרת ההסכם) לפי מהותם ותכליתם מלמדת, כי מבוקשות בהן הצהרות לא רק לגבי מצב זכויותיהם של התובעים במישור הבעלות אלא ובעיקר, הצהרות לקביעת מצב תכנוני שונה מזה הרשום במירשם המקרקעין, וזאת לטענת התובעים, נוכח הפירוק ופסק הפירוק שאישר אותו ונוכח הטענה שהמצב התכנוני כיום עומד בניגוד לפסק הפירוק". כב' השופט אברהם הוסיף וקבע בפסקה 34 לפסק הדין: "באשר לסעד האחרון המבוקש הנוגע להצהרה על הפרת ההסכם, הרי משמדובר בהצהרה להפרת הסכם שעניינו איחוד וחלוקת מקרקעין ומשכך, מצוי עניינו בסמכות בית משפט השלום. לא יהיה מיותר לציין כי התובע הודיע כי הגיש במקביל תביעה לבית משפט השלום". תביעה שנייה שהוגשה על ידי התובעים ב- ת"א 48501-07-17 בבית משפט השלום בטבריה, שעניינה פירוק שיתוף בשלוש חלקות אשר נוצרו בעקבות הליך רישום של תשריט איחוד וחלוקה שקיבל תוקף של פסק דין, נמחקה בהתאם לפסק הדין מיום 24.9.2020 לפי בקשת התובעים, שקיבלו את המלצת בית המשפט.

כפי שהובהר לעיל, דעתי אינה כדעתה של כב' השופטת לכמן; אני סבור, נוכח ההפרות הנטענות כנגד הנתבעים בתור מי שלא עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם הפירוק ובעיקר נוכח סעד האכיפה המבוקש מכוחו של אותו הסכם, נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה עסקינן לבית משפט שלום, כפי שציין ובצדק השופט אברהם בפסקה 34 לפסק דינו.

בניגוד לטענתם של התובעים, כב' השופטת לכמן לא הורתה על העברת הדיון בתביעה ב- ת"א 1437-05-21 לבית משפט זה; לפי קביעתה: "בנסיבות העניין, לא מצאתי להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את ביהמ"ש להעביר את הדיון לביהמ"ש המוסמך אלא מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. אני סבורה שיש למחוק את התביעה חלף העברתה, בהתחשב בפסק הדין שניתן בבית המפשט המחוזי ת.א. 56233-03-17 המצוין לעיל, בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנוגע לסעדים שנדרשו שם". בנסיבות האמור, כאשר בית משפט השלום לא הורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה, אין תחולה לסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, לפיו, "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". משמצאתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית משפט שלום ולא לבית משפט זה, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט שלום במחוז הצפון, אשר ידון גם בבקשה 17 – לתיקון כתב התביעה.

הדברים סוכמו כך (פיסקאות 34-33 לפסק-דינו של כב' השופט נ' סולברג): "33. הילכת שמש טובה ונכוחה היתה לשעתה, לפי שיעור קומתו ומיעוט סמכויותיו של בית משפט השלום בעת ההיא. 50 שנה ויותר חלפו מאז, בית משפט השלום זקף את קומתו, סמכויותיו הלכו ורבו, וביחד עימן התמקצעו שופטיו והריהם מומחים ומיומנים בכל ענפי המשפט. אין כל קושי להפקיד בידי שופט של בית משפט שלום את מלאכת הדיון וההכרעה בתביעות על שימוש במקרקעין, גם שלא תוך שמירה על גוף הנכס. הראציונאל שבבסיס הילכת שמש אינו תקף עוד. לשון החוק אינו מחייבהּ. אדרבה, על-פי פשטות לשון החוק אין מקום להבחנה שיצרה הילכת שמש. ממילא אין הצדקה להמתין לתיקון חקיקתי בסוגיה הנדונה. שופטים ומלומדים קראו לביטול הילכת שמש, מחמת קשייה ובשים לב למגמה הכללית של העברת סמכויות לבית משפט השלום. ניסיונות פסיקתיים לצמצם את הילכת שמש יצרו הבחנות מלאכותיות, דקות, מסובכות. בסמכות עניינית עסקינן, נושא שצריך להיות נהיר, פשוט וברור, באשר זהו שער הכניסה לבית המשפט. בתמצית: דומני כי שקע שִמשה של הילכת שמש.

...

מן הטעמים האמורים, טענות הנתבעת לגבי העדר סמכותו העניינית של בית משפט זה נדחות.

סוף דבר אשר על כן, הבקשה נדחית.

בהתחשב בטירחה זו, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, י"ג אדר א' תשפ"ד, 22 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.