העברת מורה לבית ספר אחר בגלל בעיות רפואיות

בכך יש לחזק את הטענה כי לא דובר במורה שנדרשה להעביר תכני הוראה בפועל ולכן האמור בהודעה לעובד צריך להתפרש כלשונו מורה לתנוקות כשהמילה תנוקות היא העיקר והיא המשקפת את עבודתה בפועל.

זאת ועוד, התובעת נישאלה אם נכון הוא שהילדים מעל גיל 3 היו עם בעיות רפואיות קשות ומורכבות והיא אישרה זאת, אף שציינה שגם בכיתה ביה"ס היו ילדים עם בעיות מורכבות והרי זוהי מהות המוסד החינוכי הספציפי הזה (עמ' 9 ש' 29-30).

טענה זו לא גובתה בהוכחות, ואין להסיק מפסיקה לעניין מוסדות מוכרים שאינם רישמיים בהיעדר קיום לעובדה מהותית זו. הוכח כי גם בהעסקתה בבית ספר אחר לא קיבלה התובעת שכר כמורה אלא כסייעת: "עבדתי בבית ספר דרור בבית הכרם כסייעת. הייתה לי תעודת הוראה באותה עת. קבלתי שכר כסייעת אבל סוכם איתי שאני אקבל שכר בתור סייעת ש. הייתה לך תעודת הוראה ולא עבדת כמורה עבדת כסייעת וקיבלת שכר כסייעת. ת. נכון, זה מה שסוכם איתי." (עמ' 9 ש' 20-24).

...

משהוכח מעמדה כמי שאינה עובדת הוראה, ולא במוסד של חינוך רשמי לא מוכר, אינה זכאית לתשלומים וזכויות של עובדת הוראה והתביעות הנוגעות לסטאטוס זה נדחות.

מתקבלת תביעת התובעת לתשלום רכיבים אחרים כמפורט לעיל, בשיעור סכום השתכרותה במעמדה על פי ההודעה שניתנה לה. הנתבעת תשלם לתובעת כלהלן: הפרשי שכר חודשי בסך 4,320 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת שכ"ט ב"כ התובעת בסך 2000 ₪.

להלן טענות ב"כ התובע: מלכתחילה, שגתה הנתבעת, בדרך בה פעלה, עת החליטה על העברת התובע מבית הספר לבית הספר האחר ולכן נאלץ התובע להגיש את ההליך הקודם.

בכל הקשור לטענת התובע לבעיה רפואית המונעת ממנו ללמד בבית הספר האחר, בשל קושי לנהוג את המרחק לשם מביתו - הוא לא המציא כל תעודה רפואית המבססת טענתו זו, למרות שהתבקש לעשות כן. בכל הקשור לטענת התובע כי הוא נעדר כשרות רפואית לעבוד בבית ספר האחר, היות ואין באישור הרפואי הכללי שקבל בשנת 1996, כדי לאפשר לו דבר שכזה – מדובר באישור רפואי שמאשר לתובע להיות מועסק כעובד הוראה ולא כעובד הוראה בבית הספר דווקא ואין לקרוא את הפרשנות שהוא מבקש לקרוא, למילים "למישרה הנדונה בלבד", שהרי אין שום קושי בכשירות הרפואית הנדרשת לשם לימוד מקצעות ההיסטוריה והגאוגרפיה בבית הספר לעומת הכשירות הנדרשת להוראת אותם מקצועות בבית הספר האחר.

מכאן שגם אם היתה מוכיחה המבקשת , בררנות באכיפה, קיימת בעניינינו מניעה של ממש מלהורות למשיבה להשיב את המבקשת לעבודתה בכפיפות לגיסה - בנגוד להוראות חוזר מנכ"ל" לסיכום לנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לראיות שהוגשו לתיק ולטעם הרב שמצאנו בטענותיה של הנתבעת, הרינו קובעים כי החלטתה להעביר את התובע לבית ספר האחר, הנה החלטה סבירה אשר אין מקום שבית הדין יתערב בה ולכן הרינו מורים על דחיית התביעה.

...

לנוכח כל האמור לעיל, יש להורות על דחייתה תביעה תוך חיוב, התובע, בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה נקדים אחרית לראשית ונציין כי טענות הנתבעת, מקובלות עלינו, אחת לאחת וכי גם אנו מצאנו בהתנהלותו של התובע, לרבות התעקשותו להעלות טענות מטענות שונות, שרובן התבררו, כבר במהלך חקירתו הנגדית, כחסרות כל יסוד, משום חוסר תום לב מובהק.

בתאריך 14/9/14, השיבה, מנהלת המחוז למכתבו הנ"ל של ב"כ התובע והודיעה לו כי החליטה לדחות את בקשתו וזאת מהטעמים הבאים: "א. ראשית, מדובר באישור שבשיקול הדעת ואין חובה, אף אם התקיימו התנאים הקיימים בסעיף הרלוונטי בחוזר מנכ"ל הנ"ל, המאפשר החרגה, לתת היתר חריג. הכלל הוא, כי אין לאפשר העסקה של קרובי משפחה וככל שהמחוז יכול להעביר את אחד מבני הזוג למקום עבודה אחר, עד 30 ק"מ ממקום מגוריו, בתחום הכשרתו, דרך המלך לנקוט בהליך זה.

מכאן שגם אם היתה מוכיחה המבקשת , בררנות באכיפה, קיימת בענייננו מניעה של ממש מלהורות למשיבה להשיב את המבקשת לעבודתה בכפיפות לגיסה - בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל" לסיכום לנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לראיות שהוגשו לתיק ולטעם הרב שמצאנו בטענותיה של הנתבעת, הרינו קובעים כי החלטתה להעביר את התובע לבית ספר האחר, הינה החלטה סבירה אשר אין מקום שבית הדין יתערב בה ולכן הרינו מורים על דחיית התביעה.

הנימוק הוא בעיות רפואיות והצורך להשתמש בתחבורה ציבורית הגורם לתובעת לשהות בכביש 5 שעות.

הגם שהנוהל אמור ליצור שקיפות, התובעת ואחרים יכולים לדעת רק את ציוניהם, אך לא את מיקומם להעברה ביחס לאחרים ולפיכך אינם יכולים לבחון אם לא קודמו על פניהם עובדים אחרים שלא כדין.

הקריטריונים לניקוד על פי הנוהל – בפרשת זמירו נאמר: "הנוהל קובע אמות מידה לטפול בבקשות העברה, שיבוץ או השלמת משרה של מורים בבתי הספר במיגזר הערבי, בין אם ההעברה היא בתוך המחוז ובין אם ההעברה הנה ממחוז למחוז. למורה המבקש העברה, שיבוץ או השלמת משרה, נקבעה בסעיף 11 לנוהל שיטת נקוד לפיה כל מבקש מדורג בהשוואה לאחרים, בהתאם למצבו המשפחתי, ותק, רמת השכלה, מרחק ממקום מגוריו לבית הספר בו הוא מלמד בעת הגשת הבקשה, ומגורים בישוב אליו מתבקשת ההעברה. מטרתה של שיטת הניקוד היא להבטיח את יישום הוראות הנוהל על פי אמות מידה אחידות ושוויוניות". התובעת טוענת כי המרחק בין מקום מגוריה טייבה לבין מקום בית הספר היסודי לוד, והעובדה כי עליה להשתמש בתחבורה הציבורית, גורם לה לשהות בכביש כל יום מעל 4 שעות.

אמנם בפרשת זמירו היתייחס בית הדין הארצי להוראות אחרות בנוהל ולא לעובדה כי לא נשקלים שיקולים סוצאליים או רפואיים, אך משבחנו את הסברו של מר חטיב, נחה דעתנו כי לא נפל כל פגם בקריטריונים אשר גובשו בנוהל בהיותם סבירים, אובייקטיביים, שוים ושקופים.

...

טענות המדינה – דין התביעה להידחות על הסף משהתובעת לא צירפה לתביעה את עובדי ההוראה העשויים להיפגע מתוצאות ההליך, ובשל השיהוי הניכר.

אלא שלאור הנמקת בית הדין הארצי ביחס לסבירותה של הוראת סעיף 15 לנוהל, לא מצאנו כי אין זה סביר כי בזמן קבלת הניקוד לא תוכל התובעת לדעת מהו הדירוג של עובדי ההוראה האחרים המבקשים להשתבץ לאותה משרה, וזאת לאור מספרם הרב של הבקשות.

התוצאה איפוא שהתביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין.

הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שהנתבע חמק מתשלום זכויות קוגנטיות של הנתבע ושל עובדים אחרים שסיימו את העסקתם בחברה בעקבות פירוקה, לרבות אי העברת נכויים משכר העובדים ליעדם – עובדה שדי בה כשלעצמה כדי להורות על הרמת מסך.

9) התובע סובל מבעיות רפואיות רבות שהתעוררו בתקופת עבודתו בבית הספר ויש להביא לידי ביטוי את "[...] שליחתו של התובע לנהל הליכים משפטיים כפולים, הן כנגד י.מ.י ולאחר מכן, כנגד הנתבע באופן אישי, והכל בשל מעשיו של הנתבע..." (סעיף 62 לסיכומי התובע).

מפאת חשיבות העניין, אציין את עילות התביעה המתייחסות לנתבע, כפי שצוין בכתב התביעה: (1) הנתבע הינו בעל המניות בחברה אשר הפעילה את בית הספר (סעיף 19 לכתב התביעה); (2) הנתבע מפעיל את בית הספר באמצעות חברות שונות בבעלותו, כל פעם, תוך סגירת חברה אחת והקמת אחרת תחתיה, תוך שהוא מיתחמק מתשלום זכויותיהם של עובדי ההוראה שהועסקו תחת החברה שניסגרה, ותוך הפעלת בית הספר באמצעות החברה החדשה שהוקמה על ידו.

...

6) לאור כל האמור לעיל, טען, יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין התובע לבין החברה, וזאת "[...] לאור תפקידו בבית הספר והחריגה המהותית מתפקידו מכוח חובת תום הלב" (סעיף 45 לסיכומי התובע).

23) כשנחקר בנוגע לאופן ניהול החברה ע"י הנתבע מבחינה כלכלית, השיב: "עו"ד אוחיון: אוקי, אני מקבל. עכשיו אני רוצה להגיע לזה שהרי אתה מה אתה טוען, אם אני מבין נכון, אתה אומר מר עמוס נוהג כבעל מניות שלא בצורה תקינה כדי להרוויח רווח כספי. זה נכון מה שאני אומר?

24) מן המקובץ לעיל מתבקשות המסקנות הבאות, שמובילות לתוצאה אפשרית אחת – דחיית התביעה: (1) הנתבע אינו ולא היה בעל מניות בחברה ומעולם לא העסיק את הנתבע באופן אישי.

אחרית דבר 25) התביעה נדחית.

הנתבע טען כי לא חל בעיניינה של התובעת סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן החוק) וכי מהאשור הרפואי שניתן בשל בעיות כלי דם דליות וכאבים שונים ולאחר היתייעצות עם מומחה לכלי דם לא הוכח כי מצבה הרפואי סיכן את התובעת או את עוברה.

התובעת עבדה כמורה בשני בתי ספר.

הכרעת הדין עניינה של התובעת הועבר בהסכמה למומחה רפואי פרופ' ישראל גולדשטיין אשר נתן בתאריך 7.3.22 חוות דעת.

המומחה נישאל שוב ביחס להליכות הארוכות והממושכות לגירסתה בתוך בית הספר בין הכיתות מבחינת מדרגות ומרחקים, והיותם מאמץ רב בשים לב למצבה הרפואי ועונה במפורש כי התובעת סורבה לשמירת הריון גם על ידי הרופאה הפלבולוגית וגם על ידי רופאים אחרים, כולם בידיעה של אופי מקום עבודתה של התובעת.

...

יתר על כן, אין הצדקה בהליך זה לסטות ממנה, מצאנו אותה ראויה ולא מצאנו כל פגם בשתי חוות הדעת.

לאחר ששקלנו את מלוא ההליך על כל גלגוליו, בקשותיו וההחלטות שניתנו בו, מצאנו כי למרות שמדובר במינוי מטעם הסיוע המשפטי, זהו המקרה שבו נכון לפסוק הוצאות לטובת הנתבע, מאחר והתובעת התבקשה פעמיים להגיש סיכומים, הגישה באיחור מסמכים שייכים ולא שייכים, פעלה בניגוד להחלטות בית הדין, ובסופו של דבר לכתחילה לא היה בידה מסמך רפואי אותנטי מזמן אמת המורה על שמירת הריון.

יחד עם זאת, מאחר והתובעת היא מורה ומיוצגת על ידי הסיוע, יושתו הוצאות בשיעור המתון בסך 1,000 ₪, אותם תשלם התובעת לנתבע.