העברת ילד לחינוך מיוחד למרות התנגדותם של הוריו

מהלכי ההעברה היזומה שנכפו על המורה, למרות היתנגדותה הנחרצת והתנגדות הסתדרות המורים, היו "קו השבר" ממנו והלאה נצברו לחובתה חוות דעת שליליות של מפקחות מטעם משרד החינוך.

השתלשלות העניינים ביטול מיקצוע כלכלת בית והעברת המורה להוראת מדעים בבתי ספר יסודיים על היתנהלותה וכישוריה של המורה בשנות עבודתה כמורה בחטיבות הביניים, עובר להעברתה היזומה, העידה גב' חנה בוקצ'ין, שהיתה מנהלת בית ספר "שז"ר", בתצהירה, שלא נסתר, במסגרתו נאמר כך: "עבדתי במשרד החינוך כמנהלת בית ספר חטיבת הביניים 'שזר' במשך כ-12 שנים, החל משנת 1977... קבלתי את חנה לעבודה כמורה לכלכלת בית והכרתיה באופן אישי במשך כ-10 שנים. חנה תפקדה בתור מורה בלא דופי, וסייעה בהיתנדבות מלאה לאירועים מיוחדים בבית הספר. לאור אופייה של חנה ונכונותה אני זוכרת, כי הטלתי עליה תפקידים מיוחדים, כגון: עבודה עם ילדי חינוך מיוחד והיא עשתה את עבודתה נאמנה. כל אשר הוטל על חנה עשתה ברצון רב ולשביעות רצוני המלאה. עוד יצוין, כי למיטב ידיעתי חנה השתלבה בצוות המורים בלא קושי... מעורר תמיהה כיצד בכל מהלך שנות עבודתה של חנה ובתפקידי כמנהלת בית הספר לא הייתה ביקורת קיצונית, נוקבת ונחרצת על פועלה של חנה, אלא ביקורת 'סבירה' ושגרתית כפי שניתנה למרבית המורים ללא יוצא דופן. במהלך שנות עבודתי כמנהלת לא עלה ולו פעם אחת נושא פיטוריה של המורה חנה סולטני, אינני יודעת מה גרם לשינוי כה קצוני בחוות הדעת עליה." לפי העולה מחומר הראיות, השינוי בהתייחסות אל המורה בהתנהלות עימה וכלפיה, החל בעקבות החלטת משרד החינוך על ביטול מיקצוע כלכלת הבית, בהוראתו התמחתה ועסקה עד לאותו מועד.

לדבריה "בכיתה היה רעש גדול... התברר שהילדים שהיו בחוץ פשוט הוצאו כדי שיהיה סדר בכיתה"; המפגש השני שלה עם המורה "היה על רקע של תלונות רבות של הורים על דיבורים בוטים מאוד. קללות ואלימות מילולית קשה מאוד"; בעקבות זאת קיבלה המורה "6 שעות לספריה למזער הנזק"; "שנה אח"כ קיבלה השלמת שעות בי"ס אחר לפתוח דף חדש מאחר וטענה שההתנכלות הנה מגמתית. בשיעור נוסף שהייתי חזר הכל על עצמו". לשאלת מר קרני מהסתדרות המורים מתי עשתה המורה הסבה מכלכלת בית למדעים משיבה המפקחת רביע כי המורה "לימדה בחט"ב כלכלת בית וגם שם היו בעיות קשות... יש לה קושי בתקשורת עם ילדים..."; כי "המורה עשתה הסבה על דעת עצמה. לא אולצה הסבה"; כי "בשנה הראשונה לא באתי לבקרה נתתי לה להתאקלם אבל התחילו טענות קשות של הורים ותלמידים"; וכי "המשרד הישתדל לבוא מאוד לקראת המורה...". לאחר הדברים האלה נרשם: "גב' סולטני נכנסת לחדר". בהתייחס לכניסתה המאוחרת לדיוני הועדה, העידה המורה בחקירתה הנגדית בבית הדין האיזורי: "הורו לי להשאר בחוץ וכשקראו לי פנימה לא השמיעו את הטענות, אלא ביקשו שאספר על עבודתי וסיפרתי". עקרי הדברים ש"סיפרה" המורה לועדה היו אלה: 18 שנות עבודתה כמורה לכלכלת בית לוו ב"מכתבים אוהדים של מורים תלמידים ומכתבי הערכה".

ראשית חטאת בכך שלא קיבלה מבעוד מועד זימון בכתב המפרט את הטענות נגדה ובכך שלא הותר למורה להיות נוכחת בעת שהמפקחות - חברות הועדה, הציגו בפני חברי הועדה האחרים: שני נציגי הסתדרות המורים וגב' לבה מנהלת גף במשרד החינוך, חוות דעתן השלילית מהתנהלותה של המורה, והשיבו לשאלותיו של נציג הסתדרות המורים בעיניין זה. המפקחות פטרון וקרן ציינו במיוחד מכתבים ותלונות הורים שקבלו על אלימות פיזית ומילולית שהפעילה המורה כלפי התלמידים.

...

המדינה טענה כי פיטוריה של המורה היו כדין, משיקולים ענייניים, כי שולמו למורה כל זכויותיה על פי דין ועל כן יש לדחות את התביעה על כל רכיביה.

סוף דבר הרינו קובעים כי פיטוריה של המורה, על פי מהותם, הם פיטורים מסיבות מינהליות, כתוצאה מביטול מקצוע כלכלת הבית.

מתקבלת תביעתה של המורה להגדלת הגמלה מטעמי בריאות באופן שלהלן: המדינה תבחן את המסמכים והאישורים שהמורה המציאה במצורף לבקשה למענק הסתגלות שהגישה ביום 15.6.2004 ומסמכים אחרים שהגישה עד ליום פרישתה, 31.8.2002.

נדחה ערעורה של המורה בעניין תביעתה לתשלום הפרשי שכר בגין הפחתת היקף המשרה; ובעניין תביעתה להפרשי שכר עבודה.

על אף הניכור ההורי הקשה, על אף הפתולוגיה וחרף היתנגדותם האקטיבית של ילדיו לקשר עמו, האב מקוה ומאמין שהדבר עוד אפשרי.

מכל השיקולים , חלקם וכולם יחד, אני מוצאת בנסיבות העניין לפטור את האב מתשלום דמי המזונות ולחייב את האם לשאת בצרכיהם ההכרחיים של הקטינים, אך להותיר כפי בקשת האב, את חיוב האב במחצית הוצאות מיוחדות בגין חינוך, חוגים, קייטנות והוצ' רפואיות חריגות וכן לקבוע מנגנון מיוחד להעברת כספים מהאב ישירות לקטינים לצורך מימון הוצאות של צרכים מעבר להכרחיים (בילויים, פנאי, דמי כיס וכיוצ"ב) המוערכים על דרך האומדנה בגובה של 300 ₪ לכל קטין וזאת בניסיון לפתוח צוהר להידברות בין האב לילדיו.

יכול והסעד הראוי במקרה קשה ופתולוגי זה הוא פטור מוחלט של "ההורה המנוכר" מתשלום מזונות ילדיו והעברת נטל הנשיאה בהוצאות בגין צרכים הכרחיים ל"הורה המנכר", אך במקרה זה האב, המסור והאוהב את ילדיו למרות דרך הייסורים שעובר ביחסיו עמם, מציע ומבקש לשאת בחלק מהוצאותיהם.

ביטול החיוב האב במזונות ייכנס לתוקף החל ממועד פסק דין זה ולא למפרע, גם לאור העקרון כי אין להשיב מזונות שנאכלו וגם כפי שציינתי לעיל, כי עילת התביעה התגבשה הלכה למעשה עם סיום ההליך בתמ"ש - 06- חיוב האב בהוצאות מיוחדות (חינוך ורפואה) לאור בקשת האב להמשיך לשאת במחצית הוצ' חינוך ורפואה, כאשר בית המשפט מתרשם כי אין מדובר בבקשה סתמית אלא בכמיהה של הורה לסוג של קשר עם יוצאי חלציו, בדמות של אחריות ודאגה לחינוך ורפואת ילדיו, החיוב במחצית הוצאות חינוך, חוגים, קייטנות והוצאות רפואיות חריגות יוותר על כנו.

...

שוכנעתי כי האם בחרה שלא לומר אמת בעדותה בנוגע למקורות מימון לרכישת הנכס.

לאור כל האמור נפסק כדלקמן: תביעת האב מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך בסך 20,000 שקלים אשר ישולמו בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

בפני עתירה על החלטת ועדת הערר הפועלת מכוח חוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 לדחות את הערר שהוגש על-ידי העותרים, על החלטת ועדת ההשמה אשר קבעה כי יש להעביר את הקטין ממסגרת חינוך של כיתה רגילה, ולשבצו במסגרת כיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל (נוכח העובדה שמדובר בקטין אין לגלות אודותיו פרטים מזהים).

למרות כל האבחונים המוכיחים כי היתנהגותו של הקטין היא נורמאטיבית, הוא שובץ ללא שום סיבה מוצדקת בכיתת חינוך מיוחד ואף הושאר באותה כיתה שנה נוספת.

שהרי כך נאמר בסעיף 2 לחוק: "מטרת החינוך המיוחד היא לקדם ולפתח את כישוריו ויכלתו של הילד בעל הצרכים המיוחדים, לתקן ולשפר את תיפקודו הגופני, השכלי, הנפשי וההתנהגותי, להקנות לו ידע, מיומנות והרגלים ולסגל לו היתנהגות מקובלת בחברה, במטרה להקל על שלובו בה ובמעגל העבודה." בהגדרות החוק נאמר כי החינוך המיוחד ניתן לילד "בעל צרכים מיוחדים" שהנו בעל "לקות משמעותית שבשלה מוגבלת יכולתו להיתנהגות מסתגלת והוא נזקק לחינוך מיוחד". הינה כי כן, חוק חינוך מיוחד מגדיר מהי לקות המצדיקה הזקקות למסגרת של חינוך מיוחד.

ודוק; החוק מתוה באופן מפורט ומדוקדק את הרכב ועדת ההשמה אשר כוללת שורה של מומחים מתחומים שונים לרבות ומבלי למצות מפקח מטעם משרד החינוך, פסיכולוג חינוכי, עובד סוצאלי וכן הורה לילד בעל צרכים מיוחדים.

מאופן ניסוח החוק אני סבור ששיבוצו של תלמיד במסגרת המתאימה לו איננה עניין הנתון לבחירת הילד או לבחירתם של הוריו.

...

יוצא אפוא, כי ניסיונם של העותרים לטעון, כי ההחלטה לשבץ את הקטין בכיתה מיוחדת בבי"ס רגיל ניתנה בניגוד לחוות הדעת אשר קבעו כי עסקינן ב"ילד תקין" - איננה עולה עם מסקנות חוות הדעת כהווייתן.

דין העתירה להידחות אפוא הן מהטעם כי הוגשה באיחור והן מטעמים לגופו של עניין.

העתירה נדחית אפוא.

עקב התנגדות הורי העותרת לקביעה כי העותרת מתאימה לחינוך מיוחד, חזרה הוועדה על ההחלטה לפיה העותרת תלמד במסגרת חינוך רגיל, אך הוספו מטעמה המלצות אלה: "(העותרת) זקוקה ללמוד בכיתה קטנה. עפ"י הדו"ח הפסיכולוגי והתרשמות הוועדה, הילדה זקוקה להשמה בכיתת ח"מ. מציוני המבחנים ומדיווח המחנכת (בכתב) נראה שחל שינוי בתיפקודה הלימודי של התלמידה. ההורים מתנגדים בנחרצות לכיתה מקדמת. לאור זאת, המלצת הוועדה היא לא לחינוך מיוחד". לטענת העותרת, משמעות החלטת ועדת ההשמה היא שעל העירייה לדאוג לכך שהעותרת תלמד במסגרת כתה רגילה וקטנה.

על עמדתה זו חזרה הערייה גם בחודש אוגוסט 2007 ולאחר מכן, בחודש דצמבר 2007, בעקבות פנייה חוזרת של הורי העותרת עם תחילת שנת הלימודים תשס"ח. למרות זאת רק בחודש מאי 2008 החליטה העותרת להגיש תביעה נגד הערייה לבית משפט לתביעות קטנות בבית שמש.

וכך נקבע לעניין זה בבג"צ 7374/01 פלונים נ' מנכ"ל משרד החינוך: "כאשר אין מוסד חינוך מתאים לצורכי התלמיד ברשות החינוך המקורית, יש להעבירו לבית ספר העונה על צרכיו גם אם הוא מצוי ברשות חינוך מקומית אחרת. על הרשות הציבורית נטל המימון של העברה כזו...

בכך פעלה ועדת ההשמה לפי הוראת סעיף 7(ב) לחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח – 1988 הקובע כי "בבואה לקבוע השמתו של ילד בעל צרכים מיוחדים, תעניק ועדת השמה זכות קדימה להשמתו במוסד חינוך מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד". ועדת ההשמה פעלה כראוי גם כאשר התחשבה בעמדת הוריה של העותרת בנושא שהוא גורלי לעתידה.

...

לפיכך הגישה העותרת עתירה זו. העירייה טוענת כי יש לדחות את העתירה.

זו גם המסקנה המתבקשת מהחלטת ועדת ההשמה.

נוכח האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה ומורה כי המשיבה תישא בעלויות ההסעה של העותרת לבית הספר "נווה רוחמה" בירושלים, וזאת, החל מיום 9.10.07.

בנסיבות העניין ובשים לב לכך שהעותרת בחרה תחילה לנקוט הליך של תביעה קטענה במקום עתירה לבית משפט זה, אני מורה כי כל צד ישא בהוצאותיו.

עוד ציינה העו"ס כי האב מרבה להערים קשיים ומחבל בקידום תהליכים בתחום החינוך והבריאות של ילדיו, כאשר בשל צרכיהם המורכבים, הם זקוקים לשילוב והשמה במסגרות חינוך מיוחדות המותאמות לצרכיהם, אך למרות זאת האב מביע היתנגדות לרוב האבחונים וההשמות הנדרשות.

כאמור, האב מיתנגד למעבר הקטינים למושב פ' וכן לרישומם של הקטינים למסגרות חינוכיות מחוץ לעיר ב', זאת הגם שהללו תואמים את השקפת עולמם של הצדדים ועומדים בגדרי הסטאטוס קוו על פיו נהגו הצדדים בעינייני חינוך בזמן החיים המשותפים (מסגרות ברוח חב"ד לקטינים הקטין א' והקטינה ב' וגן חינוך מיוחד במסגרת דתית/חרדית).

הדבר מקבל משנה תוקף עת העברת הקטינים למסגרות חינוכיות בעיר א' הנה הלכה למעשה צימצום המרחק ומשך זמן הנסיעה למקום המפגש בין האב לקטינים (אשר היה עד לאחרונה ב"מרכז הקשר" במטה יהודה) וכפועל יוצא מכך, מדובר בהטבה ובשיפור במצב, תוך שצמצום המרחק, מאפשר קיום מפגשים משמעותיים יותר של עם האב ילדיו, גם לכשיוצאו המפגשים ממרכז הקשר.

כך או כך, גם אם תהיה בעתיד הכבדה כלשהיא על האב (לכשיוחלט על קיום מפגשים שלא תחת פקוח), הרי שניתן יהיה לרפא הכבדה זו באמצעות הוראה לחלוקת נטל הנסיעות בין ההורים.

...

בנסיבות אלה ולאחר שבחנתי את כל אשר מונח לפני, לרבות כתבי הטענות, תסקיר עו"ס סדרי דין, סיכום וועדת ההשגה במשרד החינוך מיום 3.8.2023 בעניינה של הקטינה ג', עדויות הצדדים, טענות באות כוחם ועמדת האפוטרופא לדין שמיניתי לקטינים, מצאתי לקבל בקשת האם ולדחות בקשת האב.

לנוכח ההיכרות עם הצדדים והתנהלותם אגב ההליך המשפטי, סבורני כי יש ממש בטענות האם לפיהן לא ניתן להשיב הקטינים למסגרת החינוכית בה התחנכו, כאשר האב פירט בפני הצוות החינוכי את כל טענותיו כלפי האם, תוך שהוא חושף פרטים אישיים אודות המשפחה והקטינים, באופן שפוגע בפרטיות האם ובפרטיות הקטינים ומשכך, הרי שגם אם הייתה האם מתגוררת בעיר ב', דומה כי לא היה מנוס מהחלפת מסגרת חינוכית ומשכך הזעזוע הקיים בהחלפת מסגרת חינוכית, יהיה מנת חלקם של הקטינים בין אם יגורו בעיר ב', כפי רצונו של האב, ובין אם לאו.

בל נשכח כי מעבר של אישה עם ילדים למקלט לנפגעות אלימות אינו עניין שבשגרה ובנסיבות אלה, כבר מצאתי כי מעברה של האם לא היה מניפולטיבי ונבע מחשש ממשי (ראו: החלטתי מיום 16.11.2022 בתלה"מ 37897-10-21) ומשכך די בכך על מנת שלא לחייב האם והקטינים לשוב ולהתגורר באותה סביבת מגורים (ובוודאי שלא בדירה המשותפת, כפי דרישת האב) בה מרגישה האם מאוימת ותחת עינו הפקוחה של האב (ראו דברי האם בעמ' 4, ש' 25 – 26 לפרוטוקול מיום 31.8.2023).

אדגיש כי בקשותיו של האב לפסילת עו"ס סדרי דין ופסילת חוו"ד הדעת שטרם הוגשה, לנוכח העברת מידע מעו"ס סדרי דין, וכן בקשתו לזימונה של עו"ס סדרי דין לחקירה, יתבררו לגופן לכשייקבע התיק לשמיעת ראיות, אך לא מצאתי כי בקשותיו כשלעצמן מצדיקות עיכוב החלטתי בעניין רישום הקטינים למסגרות חינוכיות, זאת לנוכח הדחיפות הכרוכה בה. לעניין בקשת האב- לא מצאתי להיעתר לבקשתו למנוע מהאם והקטינים להתגורר במושב פ' ולהורות על השבת הקטינים להתגורר בעיר ב', וזאת תוך שימת לב לאמור לעיל.

לסיום, אדגיש כי לא מצאתי להיעתר לבקשת ב"כ האב (אשר הועלתה בדיון בטרם ניתנה ההחלטה) להורות על עיכוב ביצוע החלטתי זו, זאת במיוחד משמצאתי כי עיכוב ביצוע ההחלטה אפילו לימים ספורים, יגביר עוד יותר את הנזק וחוסר הוודאות של הקטינים, אשר מייחלים להכרעה שיפוטית, על מנת להתחיל את חוק לימודיהם יחד עם שאר ילדי ישראל.