העברת חוות דעת קודמת למומחה בית משפט: אתיקה ודיני ראיות

חוות הדעת מטעם הצדדים בנוגע לשוויו העדכני של הנכס: התובעים צרפו לתיק בית המשפט חוות דעת מיום 2.12.2019 מטעמה של שמאית המקרקעין, גב' ורד אוהל, אשר העריכה את שווי הנכס נכון למועד עריכת חווה"ד בין סכום של 290,000 ₪ ועד 530,000 ₪ בהתאם לאחת משלוש החלופות הבאות : חלופה א' - 350,000 ₪ במקרה של הוון שכ"ד ממוצע בסכום של 60 ₪ למ"ר; חלופה ב' – 290,000 ₪ בשל ירידת ערך הדירה בשיעור של 20% בשל אי רישום הזכויות בלישכת רישום המקרקעין/חברה המשכנת על שמם של התובעים ; 530,000 ₪ על פי ממוצע עיסקאות מכירת של דירות מגורים וחנויות בעיר קרית-ים בין השנים 1998 ועד 1999).

הנתבע מוסיף ומציין בסיכומיו כי התובעים לא פעלו להקטנת נזקיהם בכך שלא שכרו את שירותיו של עו"ד אחר אשר היה באפשרותו להשלים את הליך הרישום בעלות כספית של כ - 10,000 ₪, ואף לא הציגו ראיות לכך שרוכש פוטנציאלי כזה או אחר נימנע מרכישת הנכס.

בעניינינו, התובעים אמנם לא ווידאו בין השנים 1987 ועד לשנים 1995 – 1996 את סטאטוס רישום הנכס, מתוך אמונה בנתבע שמי ששמש כשלוחם ביצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר, ולאחר ששלמו את מלוא התמורה לרוכש וחתמו על גבי ייפוי כח בלתי חוזר לצורך הסדרת הרישום, ברם, הנתבע בחר למדרם ושלא להעביר לידיעתם את העובדה שהזכויות בנכס לא נרשמו כלל על שמו של מר בוזגלו, אלא נותרו רשומות על שם הבעלים הקודם (גב' חיה פיינר), ולכן, תחילת מרוץ ההתיישנות החל ביום שבו עובדה זו הובאה לידיעת התובעים (ובעניינינו בשנת 1996) והסתיים בחלוף 25 שנה לאחר מכן (ובמקרה זה בשנת 2021) בהתאם להוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958.

העובדה שהנתבע לא השלים את הרישום ובכך שלא טרח לעדכן את התובעים על כך שהליך המכר לא הושלם, ולמעשהכ אמור היה להצביע על הקושי הרישומי עוד בשלב ההתחלתי, קרי, העובדה שהזכויות אינן רשומות על שם המוכר, וכן גם התחמקותו ארוכת השנים ממתן מענה לפניותיהם הרבות בכתב ובעל פה אליו, מהוה הפרה של חובות חקוקות מתחום דיני האתיקה שאליהן היתייחס ביה"ד המשמעתי ולצד גם מהוה הפרה של חובת הנאמנות המקצועית אשר מוטלת עליו כבא כוחם המשותף של שני הצדדים לעיסקת המכר.

המומחית מטעם התובעים מתייחסת בחוות דעתה לשלוש סיטואציות – האחת, בהנחה והנכס היה נמכר כנכס המיועד למגורים תמורת סכום של 530,000 ₪ ; השנייה, לאפשרות שהנכס היה נמכר תמורת סכום של 350,000 ₪ כנכס עסקי על פי עלותו ריאלית בהנחה והליך הרישום היה מתבצע כפי הנידרש ; והשלישית, לאפשרות שהנכס היה נמכר תמורת סכום של 290,000 ₪ ככל שהיה נמכר במצבו הרישומי הנוכחי.

...

בנוסף לכך, גם לא נסתרה על ידי התובעים עמדת מומחה הנתבע ולפיה מבחינה תכנונית קיים קושי של ממש בבניית ממ"ד, שהינו תנאי הכרחי לצורך קבלת ההיתר, וכי בנוסף לכך מתווספות גם הוצאות משמעותיות לצורך בנייתו וכן גם לצורך בניית החומה שאינן כדאיות בנסיבות העניין ולכן בסופו של יום אותם תנאים הנדרשים לשינוי הייעוד לא היו מתקיימים ולכן תביעת התובעים לקבלת פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ בגין אי היכולת להשביח את הנכס מנכס מסחרי לנכס למגורים נדחית.

להפרש השווי יש להוסיף את עלות הסדרת הרישום, שכן הפרת ההתחייבות תגרום בהכרח לתובעים להוצאה נוספת בגין טיפול בהשגת אישורים והגשת תביעה לצורך השלמת הרישום, הנתבעת העריך הוצאה זאת בסך 10,000 ש"ח, אני סבור כי ההוצאה הנכונה הינה ניכרת וגבוהה יותר, מצאתי לאמוד ההוצאה ע"ס 20,000 ש"ח. סוף דבר : התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובעים בסכום של 98,000 ₪ כאשר סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

במסגרת הסכם שכר הטירחה ביחס לניהול תביעה זו, היה על התובעת להעביר לה סכום בגובה של 20% מסכום הפשרה, קרי סך של 3000 ₪, אשר לא שולם לה עד כה. יתרה מכך, ביום 11.2.12 פנתה התובעת והגישה תלונה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין, בה הטילה בנתבעת דופי חמור במקצועיותה ובהתנהלותה, תוך בקשה לשלול את רשיונה.

בהליכים משפטיים שנידונו בין עורך דין לבין לקוחו נבחנה המחלוקת תמיד באספקלריה של דיני הנזיקין, אולם השאלה העיקרית שנדונה בהקשר זה אינה אם קיימת חובת זהירות המוטלת על עורך הדין כלפי הלקוח, אלא מה מידתה של חובה זו. קיומה של חובת זהירות נתפשת כמובנת מאליה והיא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

אין מחלוקת, כי הבקשה לפסלות שופט לא הוגשה לבית המשפט, זאת בנגוד לתנאי הסכם שכר הטירחה שנחתם, ואולם, המרת הבקשה בהסכמת התובעת לתלונה מהוה ביצוע בקירוב של ההיתחייבות החוזית של הנתבעת לאותו העניין (ליישום עקרון ביצוע בקירוב בדיני החוזים, ראו דברי השופט אנגלרד בע"א 2686/99 וולף אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ, נה(5) 365, 376 (2001)).

חוות הדעת הרפואית שהגישה התובעת נמחקה מן התיק לאחר שלא צייתה היא להחלטת בית המשפט להבדק בידי מומחה מטעם הנתבעות כדי לאשש ולאמת את טענתה.

אעיר עוד, כי ביחס לטענת הזיוף, נראה כי הטענה נזנחה בסיכומי התובעת בהעדר היתייחסות לחוות דעת הגרפולוג, זאת שעה שממילא מסקנתה הסתכמה בכך, כי ייתכן ונמחקו המילים "לידי פרידה" בכותרת בקשת הארכה בעותק הנייר שהועבר לה. יתר על כן, מקובלת עליי טענת הנתבעת בעיניין זה כי המדובר במחיקה פרוצדורלית שודאי לא יכולה להיות בגדר זיוף.

"הלכה היא כי לא בנקל יורה בית המשפט על פסיקת פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע שמדובר בתלונה ללישכת עורכי הדין, שכן קיים אינטרס צבורי ברור לנהוג במשנה זהירות קודם פסיקת פיצוי גם במקרה שהתברר שלא היה ממש בתלונות. אולם, הגנה זו אינה מוחלטת ולא לעולם ידחה האנטרס הפרטי בפני זה הצבורי מקום שהוכח שמי שהגיש את התלונה האמין בנכונות תלונתו תוך הותרת חלק מהותי מחובת בדיקתו של המידע ניתוחו והערכתו בפני הרשות." (ע"א (י-ם) 11282/07 בן דב נ' אילת מזר, פורסם בנבו ביום 22.10.08 ).

...

מקובלת עליי עדותה של הנתבעת שכנגד בעניין זה, לפיה המדובר בדרישה מאוחרת שלא הועלתה קודם לתביעתה זו, ומבחינה זו נראה כי המדובר בויתור שבהתנהגות מצידה של התובעת שכנגד, שאף מתקשר עם הסכומים שהיה על התובעת שכנגד להחזיר לנתבעת שכנגד במסגרת הסכם שכר הטרחה, ובמקומו ניתנו ייעוצים משפטיים שוטפים למיניהם.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה העיקרית להשבת שכר טרחה ולדרישה לפיצוי עונשי, משלא נמצא כי הייתה רשלנות של הנתבעת בניהול ההליכים, ומשנדחו יתר טענות התובעת בדבר הפרת הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים.

כן, נדחית תביעת התובעת שכנגד לקבלת שכר טרחה בעניין תיק אלמגור.

עוד נטען כי, ממילא, יחסיה של התובעת עם עובדי החברה היו בעייתיים עוד קודם, וללא קשר, להגעתו של הסמנכ"ל לחברה.

המומחה ימלא את הנידרש בטופס 6 ויעבירו לבית המשפט.

המומחה מופנה לכך שההצהרה שבטופס מפורטת ורחבה יותר מהמגבלות האתיות עליהן מצביע הסעיף שבתקנות לעיל.

רשמתי לפני את עמדת הצדדים, לפיה – אף שמונה בנידון מומחה מטעם בית המשפט, חוות דעת רפואית שהוגשה בנידון מטעם צד כלשהוא, תמשיך להוות ראיה מטעמו - בתיק.

...

אני ממנה בזאת את פרופ' חיליק לבקוביץ, כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, למתן חוות דעת רפואית – בתחומו - בעניינה של התובעת בנדון.

לתובעת טענות גם נגד המנהלים הבכירים, כאמור, שלא פעלו כנדרש על מנת למנוע את ההתעמרות או לעצור את המשך ההתעמרות ותוצאותיה, אף שהתלוננה אצלם "בזמן אמת". על פי הנטען בכתב ההגנה שהוגש בנדון מדובר בתביעה שאין בינה לבין המציאות דבר, ודינה להידחות.

בנסיבות, אני קובע את התיקים הנדונים לעיוני ליום 3.3.22.

ביום 25.11.2012 הגיש המערער לבית משפט השלום ברמלה תביעת לשון הרע בגין פירסום הכתבה, וזאת מבלי שפנה קודם לכן למתלונן.

המשיבה ממשיכה וטוענת כי, הקף ההתערבות של ערכאת העירעור בעינייני משמעת מצומצם ביותר, במיוחד כשהמערער לא מציג נימוקים כבדי משקל שיצדיקו היתערבות; הרשעתו של המערער בבית הדין המחוזי הייתה כדין ומבוססת כדבעי על חומר הראיות שהוצג בפני בית הדין, ועל היתרשמותו מן העדים; מדובר בהתבטאויות חמורות של המערער נגד חברים למקצוע, בין כתלי בית המשפט; מדובר בגרעין הקשה של האיסור על התבטאויות בלתי הולמות, ובהגשת תביעה ללא התראה מוקדמת בנגוד לכללי האתיקה.

מדובר בערעורים בגילגול שלישי על פסיקה של בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין, המהוים גוף מקצועי אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין, ומשום כך נקבע בפסיקה כי הבקורת השיפוטית בעיניינם תנהג במידת רבה של ריסון, במיוחד בסוגיית הענישה.

נקבע כי חופש הביטוי מקרין ומשליך גם על דיני המשמעת; הוא משתרע על דיעות מקובלות ועל דיעות חריגות; המבחן שנקבע לאיזון בין חופש הביטוי לבין השמירה על מיקצוע עריכת הדין וטוהרו, הוא מבחן הגרעין הקשה: "לדעתי האיזון בין שני ערכים אלו - חופש הביטוי מחד, והשמירה על כבוד מיקצוע עריכת הדין וטוהרו מאידך - נגזר ממידת הקרבה או הריחוק של הדברים שבוטאו למקצוע עריכת הדין. כשאנו נמצאים ב'גרעין הקשה' של העיסוק במקצוע עריכת הדין - כגון הופעות בבתי המשפט - על עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. ככל שאנו מתרחקים מה'גרעין הקשה' של מיקצוע עריכת הדין והפעולות הכרוכות בו ובוחנים את אופן ההתבטאות של עורך הדין במישורים אחרים של חייו, כך המשקל היחסי של חופש הביטוי הולך ועולה. (על"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב נ' שפטל (1/1/2002), פסקה 27-28 לחוות דעתה של השופטת נאור).

סבורני כי הכמות והמהות של הביטויים שנאמרו ונכתבו על ידי המערער, מוציאות אותם מכל אמת מידה של "דרך ארץ". מקובלת עליי בעיניין זה עמדתם של בית הדין המחוזי ודעת הרוב של בית הדין הארצי שלפיה, לא היה מקום לשימוש בביטויים אלה, וכי ביטויים אלה לא היו נחוצים לשם הגנה על עמדת המערער וזכויותיו; הגנה כזו ניתן היה להשיג תוך שימוש בלשון מאופקת; ביקורת מאופקת ומנומסת הנה חובה המוטלת על עורך הדין והיא אף מיטיבה להעביר את המסר.

...

לאחר הגשת התביעה הגיש המתלונן באמצעות ב"כ עו"ד חוה קליין (להלן: "עו"ד קליין"), בקשה בכתב לסילוק התביעה, ובית המשפט נעתר לבקשה.

בעייננו, בשים לב למהות וכמות ההתבטאויות של המערער ולעברו המשמעתי הרלוונטי, סבורני כי העונש שנגזר עליו נמצא על הצד המקל, ואין הצדקה להתערב בו. סוף דבר.

הערעור נדחה.

בא כוח המשיבה התנגד למתן היתר להמשיך לעסוק בתיקים קיימים במהלך ההשעיה, אולם, לא התנגד לדחיית תחילת ההשעיה במספר חודשים על מנת לאפשר למשיב לקיים דיונים הקבועים לו. בנסיבות העניין, אני מחליט כי ההשעיה תחל ביום 21.07.2021, ובכך יתאפשר למשיב לקיים את הדיונים הקבועים לו בבתי המשפט לפני הפגרה.

עם זאת, ובהמשך לטיעוני הצדדים לאחר ההחלטה, מחק בית המשפט חלקים מסויימים מחוות הדעת אשר הוגשה על ידי בן חיים [פרוטוקול 15.1.2015 בת"א 1127-01-12, עמוד 5, שורות 10 – 13; נספח 138 לתצהיר עו"ד צור].

ראיות בתמיכה לתביעה העיקרית הגישו התובעים את תצהיריהם של עו"ד עופר צור ממשרד גורניצקי, עו"ד אופיר צברי ועו"ד דיבון פרקש ממשרד צברי, ועו"ד (ד"ר) יהושע ג'וש רוזנצווייג אשר טיפל בעינייני בן חיים במשרד גורניצקי, וכן את חוות דעתה של ד"ר לימור זר גוטמן, מומחית לדיני אתיקה.

דבר לא מנע מפל לנהל את המשפט עד גמר, והטענה שהסכם הפשרה היה רע מהצעות קודמות לא הוכחה וגם מופרכת.

לא די כי צד מכריז על קיומו של נזק ראייתי, או מראה כי היתקיימו חלק מן הרכיבים הנדרשים – כדי שיוכל להנות מפירותיה של הדוקטרינה (ראו למשל: ע"א 10094/07 פלוני נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס, פסקה 7 לחוות דעתי [פורסם בנבו] (24.11.2010); ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 [פורסם בנבו] (24.10.2011); גיא שני חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 303-322 (2011)).

...

בשים לב לאמור, אף דינה של התביעה בעניין זה להידחות.

כפי שציינתי לעיל, סבורני כי ייפוי הכוח עליו חתם פל סובל את פרשנות התובעים, אף אם זו לא היתה הדרך המתאימה בנסיבות דנן.

סיכום בסיכומם של דברים, ובשים לב לכל האמור לעיל, ראיתי לדחות את התביעות ההדדיות.