לאחר מכן הועבר ההליך לדיון בפני בית דין זה מטעמי העדר סמכות מקומית.
יתירה מכך – בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, בית הדין לא יאכוף תניית אי-תחרות שאינה באה לשרת אינטרס לגיטימי של המעסיק, וזאת משיקולים של תקנת הציבור, של הגנה על זכות היסוד לחופש העיסוק של העובד ומכוח אינטרס הציבור בקיומה של תחרות חופשית[footnoteRef:3].
"תפיסת" טלפון נייד של עובד על ידי מעביד, ללא רשות וללא סמכות, היא לא רק פעולה המונעת מהעובד לעשות שימוש שוטף בו ככלי תיקשורת – גם לצרכים דחופים – אלא יש בה גם, כשלעצמה, משום איום מיידי מצד המעביד לחדור אל "המרחב הווירטואלי הפרטי" האישי והאינטימי של העובד, חדירה שאינה שונה במהותה על פי הפסיקה מכניסה אסורה ל"מרחב פרטי פיזי" של העובד (ראו: עע 90/08 איסקוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.2.11)).
...
]
"לאור האמור, אנו קובעים כממצא עובדתי שמריה השאירה את עמוד הפייסבוק שלה פתוח על המחשב של העסק שהיה בשימושה [...] ובאופן הזה, ורק באופן הזה, נחשף דמיטרי, והנתבעים באמצעותו, לאותה התכתבות פוגענית [...] האם יש בכך כדי להצדיק את התנהלות הנתבעים? לדעתנו, לא. כל המשתמש במחשבים בימינו אנו יודע, שאין זה נדיר כלל וכלל שאדם מגיע אל מחשב במקום העבודה שהשתמש בו קודמו, עובד אחר או המעסיק עצמו, ומגלה שהמשתמש הקודם 'לא התנתק' (didn't logged out) מתוכנת המייל, הפייסבוק או כל תוכנה או מאגר קבצים אישי שלו, ועל כן הוא יכול ללא כל קושי לעיין במיילים, בפייסבוק או במידע אחר ש'שייך' למשתמש הקודם. מה אמור לעשות מי שנמצא בסיטואציה שכזו? לדעתנו, חובתו של המשתמש החדש 'לסגור' מיד את התוכנה שהשאיר חברו שהשתמש קודם לו במחשב, ולא לעיין במידע אליו נחשף. ודאי שאין הוא רשאי, כפי שנעשה כאן, להדפיס את המידע האישי אליו נחשף, או להעתיקו בדרך אחרת."
ועוד נקבע באותו המקרה, כדלקמן:
"... איננו מקבלים את טענת הנתבעים שבהעדר הוכחה בדבר שימוש אסור בפועל במכשיר הטלפון של התובעת, דין דרישתה לפיצוי בגין עצם תפיסת המכשיר להידחות, ונסביר.
]
"הנתבע טען כי לאחר סיום עבודתו של התובע במשרדו, לא דאג התובע להתנתק מחשבונותיו או לסגור את החלונות הרלוונטיים במחשב והשאיר, ככל הנראה, את התכתובות שפסילתן מבוקשת, כשהן פתוחות על מסך המחשב. לטענתו, המתמחה שהחליף את התובע, פתח את המחשב ונתקל בחלונות פייסבוק פתוחים, כאשר התכתובות האמורות הופיעו במסך הראשון שנגלה לעיניו. לטענת הנתבע, כאשר ראה המתמחה את התכתובות, הדפיס את צילומי המסך, התנתק מחשבונו של התובע ומסר את הצילומים לנתבע. הנתבע טען כי המחשב הוא קניינו הפרטי וכי לעובד ניתנה רשות להשתמש בו לצרכי עבודה בלבד וככל שהתובע בחר להשאיר חומר אישי שלו על המחשב, שנועד לצרכי עבודה בלבד, לא יוכל לטעון מאום לגבי החומר שנותר על המחשב. אין בידינו לקבל את טענות הנתבע. בעניין שבפנינו מדובר בתכתובת אישית של התובע, אשר בוצעה באמצעות הפייסבוק, ואשר, כפי שנטען, הגישה אליה נותרה פתוחה במשרדו של הנתבע למשך מספר חודשים לאחר סיום העסקתו במשרד הנתבע."
ולבסוף, גם בעניין זינגר קבע בית המשפט העליון (כב' השופט סולברג), כי העתקת תוכן של תכתובת דואר אלקטרוני פרטית-אישית של עובד, שהושארה על מסך מחשב במקום העבודה לשעבר, על ידי המעסיקה, מהווה פגיעה בפרטיות, לפי חלופה 2(5) לחוק הגנת הפרטיות שעיקרה "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב"[footnoteRef:72].
למען הסר ספק, גם איננו מקבלים את גרסת החברה לגבי כניסה 'מקרית ותמימה' לחשבון הפייסבוק של העובדת, ואנו סבורים כי המחלוקת העסקית בין הצדדים, העזה והיצרית, ושהביאה את החברה לתבוע את העובדת כבר שבועיים לאחר סיום עבודתה, יש בה כדי ללמד כי היה מדובר בחיפוש אקטיבי של מידע שנעשה מצד גורמי החברה על העובדת.
כמו כן, לאור מסקנה זאת, נשמט הצורך לדון בטענת העובדת, שטענה כי מדובר בפריצה של ממש שנעשתה לחשבון הפייסבוק שלה[footnoteRef:73].
]
סוף דבר
לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות במלואה.
