העברת בעלות במקרקעין על ידי אפוטרופוס

בעקבות מלחמת השיחרור נפקדו נאמני הווקף ועל כן נתפסה הקרקע על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים (ראה התכתובת עם לישכת רישום המקרקעין שבעקבותיה נמחק רישום החלקה כהקדש בשנת 1970 וראה גם את הודאת ב"כ הנתבע בדיון מיום 7.5.18 עמ' 20 שורות 23-24).

יצוין בנוסף, כי מעבר למה שנקבע בשטר החליפין ביקש הנאמן של הווקף כי מינהל מקרקעי ישראל ישלם לו את הוצאותיו בגין העברת הקברים לבית הקברות החדש בטירה, ואכן בחודש נובמבר 1970 שילם מינהל מקרקעי ישראל סך של 4,000 ל"י לנאמן הנ"ל. יצוין כי במסגרת אותה עסקת חליפין גם פוצלה החלקה המקורית – חלקה 2 לחלקות משנה: כאשר חלקה 48 נותרה בבעלות הווקף ונותר בה בית קברות, ואילו חלקות 47 ו- 49 לאחר שבשנת 1968 נרשמו על שם הווקף, הועברו לבעלות רשות הפיתוח בשנת 1970.

על פי סעיף 4(א)(1) לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים"), מעמד נכס נפקד הנו אוטומאטי, כאשר בעליו הנו נפקד, וזאת בלא צורך בפעולה רישומית או הוצאת תעודה כלשהיא על ידי האפוטרופוס (ראה: ע"א 415/89 דרויש נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז (5) 521 (1993); ע"א 8753/07 עיזבון המנוח עטאללה בהיג' נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים [ניתן ביום 16.11.2010]).

...

רקע דיוני כללי והערות פתיחה: פסק דין זה ניתן לפני קיומו של שלב ההוכחות בתיק, לאחר הגשת ראיות הצדדים, וזאת לאחר שבהתאם לתקנה 143(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלטתי ביום 7.5.18 לפצל את הדיון בשאלות העולות להכרעה בתיק זה, מאחר וסברתי כי קיים סיכוי ניכר, כי הכרעה בחלק מן השאלות, שאינה מצריכה שמיעת הוכחות, יכולה לייתר הכרעה בשאר השאלות בתיק זה המצריכות הכרעה עובדתית.

המסקנה העובדתית והמשפטית אפוא הינה, שכיום התייתר הסעד ההצהרתי הנוגע לאי קיומם של קברים במקרקעין, שכן אין חולק על קיומם והמחלוקת מתייחסת למיקומם בלבד, ולמעשה התובענה מכוונת כיום לשאלת חיובו של הנתבע בצו עשה להוציא את הקברים מהמקרקעין.

למרות האמור, אין מקום לצירוף האמור בשלב זה, מאחר וממילא כאמור, דין תביעה זו להידחות.

סוף דבר, אני דוחה את התובענה בהעדר עילה, העדר סמכות עניינית, ומחמת מעשה בית דין וזאת מבלי לפגוע בזכותה של התובעת לנקוט בהליך מתאים בפני מנהל שירותי הרפואה על פי תקנות בריאות העם (קבורה מחדש), 1941, לאחר שתעמיד בפניו תשתית עובדתית ראויה בדבר הבניה המתוכננת במקרקעין, מה שלא נעשה במסגרת ההליך שבפני.

אשר לשאלת ההוצאות, נוכח העובדה כי דחיית התובענה אינה מטעמי הנתבע, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות בתיק זה. אשר על כן, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ביום 22/12/65 "נילקחה" הבעלות מבעלי החלקה המקוריים על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והלה מכר אותה לרשות הפיתוח, ומאז ואילך היתה החלקה בשלמותה רשומה בבעלות רשות הפיתוח.

בין היתר נאמר במכתב, כי "על מנת שנוכל להעביר את תשלום הפיצויים בהתאם לחלקך בנכס, עליך להמציא את המסמכים והראיות המעידים על זכותך לקבלת הפיצויים וכן למלא את הטופס המצורף ולהחזירו למע"צ." מכתב נוסף אל סאלח עודה עוידה נשלח ע"י סוניה לוביץ ביום 10/7/95, ובו צוין בין היתר כי "אם החלקה הנדונה בבעלות פרטית, עליך לצרף נסח רישום מקרקעין מעודכן להיום (בלי הטופס הנ"ל לא יועבר תשלום הפיצויים לחשבונכם").

האפוטרופוס לנכסי נפקדים פנה איפוא אל רשמת המקרקעין בנתניה, במכתב מיום 26/8/14, והודיעה כי: "לאחר שנבדקו הפעולות הנ"ל ע"י החתום מטה, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח, באנו לידי מסקנה כי הרישום על שם האפוטרופוס ולאחריו רשות הפיתוח הנו טעות שבתום לב, וכי הננו מסכימים להחזיר את הרישום בפנקס הזכויות לשם הבעלים המקוריים כמפורט מטה, שהיו רשומים ערב רישום הקניית הנכסים לאפוטרופוס על פי החוק". האפוטרופוס אישר, איפוא, על פי סמכותו לפי סעיף 18(ב) לחוק נכסי נפקדים, שכותרתו "החזרת נכסים שנחשבו בטעות לנכסים מוקנים", לבצע החזרת רישום משם האפוטרופוס לשם בעלי החלקה המקוריים.

...

עילת התביעה שלהם לפיצויי הפקעה נולדה רק ביום 29/9/14, המועד שבו הוחזר רישום החלקה בפנקס הזכויות על שם בעליה המקוריים, שרק אז התגבש בידיהם הכוח להגיש תביעה לפיצויי הפקעה ולהצליח בה. שתי המשיבות טוענות, לחלופין, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה.

לסיכום, אני קובע כי סכום פיצויי ההפקעה יהיה לפי 50 ש"ח למ"ר, היינו, 57,400ש"ח = 50ש"ח x 1,148מ"ר, נכון למועד הקובע, 21/10/93.

לסיכום, אני מחייב את המשיבה 1 לשלם למבקשים את הסכומים כלהלן: למבקש 1, מוחמד עלי שנאכר עוידה, סך 14,350 ש"ח. למבקשת 2, עזיזה עבד אלקאדר עוידה, סך 1,570 ש"ח. למבקש 3, מועין עוידה, סך 5,381 ש"ח. למבקש 4, איסמעיל עוידה, סך 5,381 ש"ח. לכל הסכומים יווסף מע"מ כחוק, וכן ריבית צמודה בהתאם להוראות סעיף 8(א( לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור תשכ"ד-1964, החל מיום 21/10/93 ועד התשלום בפועל.

התביעה נגד המשיבה 2 נדחית.

המוכר לא הצהיר שהוא הבעלים של החנות, אלא שהוא מחזיק בה, ואך ברי שהמוכר לא יכול היה להעביר לקונה יותר זכויות מאלו שהיו לו. ממילא לא הוצגה כל ראיה אחרת המעידה על בעלות של מר כהן בקרקע או זכות להרשם כבעלים, והליך ההסדר מבטל כל זכות שקדמה לו. יתר על כן, הוצג נסח רישום הסטורי שקדם להליכי ההסדר, ולפיו רשומה רשות הפיתוח כבעלת הקרקע (לפני הליכי ההסדר הייתה זו חלק מחלקה 64 בגוש שומה 7034 מיום 25.6.1973).

בית המשפט הוסיף שלא הגיוני שנושא המסים נמשך עשר שנים, והטעים (פסקה 10 לפסק הדין): העובדה שרישום הזכויות על שם המשיבה הותנה בהסכם הפשרה גם ב"המצאת כל מיסמך ככל שיידרש על ידי פקידת הסדר המקרקעין" מוכיחה כי לא דובר על אישורים "פורמאליים" בלבד, כפי שהדברים מוצגים על ידי המשיבה, אלא על אישורים ממשיים המבססים את זכותה של המשיבה להרשם כבעלים באותן חלקות, שכן לפעולת הבירור של פקיד ההסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט–1969, סממנים של הכרעה מעין שיפוטית [.

על פי בקשה זו, פעלה רשות הפיתוח למכירת המקרקעין על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח.

...

המחלוקת שנותרה להכרעה, בסופו של דבר, נסבה על השאלה אם עלה בידי התובעת ("העירייה") להוכיח שהיא זכאית להחזיק במקרקעין מושא התביעה, ולכן בעלת מעמד לדרוש מהנתבעים לסלק את ידם מהם ולשלם בגינם דמי שימוש ראויים.

אני קובע אפוא שהחל ממועד זה ידעו הנתבעים או היו צריכים לדעת על ביטול הרשות, ומאז עמד לרשותם פרק זמן של 12 חודשים להתארגנות ולפינוי שבמהלכו אין מקום לחייבם בדמי שימוש.

על כן אין מנוס מלקבל את התביעה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

ביום 18.3.2008 שלח בא כוח התובעים פקס לאגף רישום והסדר המקרקעין ובו ביקש כי המקרקעין ירשמו על שמם של התובעים וציין כי הודעה בעיניין תביעתם לבעלות נימסרה להם על ידי האפוטרופוס בהתאם לפסק הדין הראשון ולפסק הדין השני (להלן: "הפקס").

לטענת התובעים, הפקס שנשלח על ידם ללישכת הסדר המקרקעין בשנת 2008 ציין כי הם מבקשים לרשום תביעתם לרשום את המקרקעין על שמם כיורשי אלבינא וכי הם סבורים שהודעה על תביעתם הועברה לו גם על ידי האפוטרופוס, כמי שהיה צד לפסק הדין הראשון והשני.

...

נוכח משקלן המצטבר ואיכותן של ראיות אלו, סבורני כי התובעים עמדו ברף ההוכחה הנדרש לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה (ראו גם פרשת נעמה, בפס' 16-17).

יוצא אפוא, כי זכות הבעלות של אל סומרי במקרקעין עברה כדין לאלבינא, ובכך, למעשה, מתקיימת בענייננו גם החוליה השנייה בשרשרת העברות הזכויות במקרקעין.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, משהתובעים הם יורשיו החוקיים של אלבינא - שרכש את המקרקעין מאל סומרי, אשר בתורו רכש אותם ממשפחת אבו ג'עפר – שוכנעתי כי זכות הבעלות במקרקעין עברה אליהם כדין, ובסגירתו לפיכך של רצף ההעברות.

סעיף 19(א)(1) לחוק מבהיר, כי האפוטרופוס אינו רשאי למכור נכסי מקרקעין או להעביר באופן אחר את זכות הבעלות על מקרקעין, אלא באמצעות רשות הפיתוח, לה הוא רשאי למכור נכסים "במחיר שאינו פחות משוויו הרישמי של הנכס". בית משפט קמא קבע כי מנגנון תקנת השוק אינו חל בעניינינו, מפני שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי העברת החלקה על שמה הייתה בגדר עסקה שנעשתה בתום לבב ובתמורה.

...

לאור האמור, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט קרא, כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, ואולם לגישתי הסיבה לכך היא שהאפוטרופוס ורשות הפיתוח לא עמדו בדרישת תום הלב הקבועה בסעיף הנזכר.

בהתאם, הערעור נדחה איפוא.

השופט ד' מינץ : מסכים אני עם חבריי כי דין הערעור להידחות.