העברת בעלות בדירה לקרוב משפחה לפני שמתקיימת כינוס נכסי החייב

במסגרת הדיון שהתקיים לפניי תמכה ב"כ הממונה בבקשתו של הנאמן וסברה כי הנאמן הצליח להוכיח את העילות הקבועות בסעיף 221 לחוק ועל כן יש להורות על ביטול הענקת הדירה לידי המשיבה.

הפסיקה פירטה רשימה לא סגורה של אותות מירמה, שבניהם ניתן לכלול קרבת מישפחה בין היחיד לבין מי שבוצע עימו העסקה (בשא (ת"א) 18254/07 עו"ד קובי שקד בתפקידו כנאמן לנכסי החייב נ' צביה רוטמן (12.1.2009)), יצוין כי הפסיקה האמורה התייחסה למצב שבו העסקה בוצעה סמוך להליכי הכנוס) וכן חשדות להעלמת מס. כאשר הנאמן מצליח להוכיח אותות מירמה נטל ההוכחה עובר למקבל הנכס להראות שלא הייתה כוונת מירמה (ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן (4.8.2014)).

צודק הנאמן כי לשונו של הסכם הגירושין מעלה תמיהה בהקשר זה שכן שביחס לדירה צויין כי "האיש יעביר לאשה אגב גירושיהם וללא תמורה את מלוא זכויותיו בדירת הצדדים..." בעוד ביחס למגרש במיתר נכתב כי "מוסכם על הצדדים כי המיגרש הנמצא במיתר...., אשר נקנה בכספים פרטיים של ניסים ונרשם על שמו, שייך ויוותר בבעלותו הבלעדית של ניסים...". צפייה סבירה היא כי הסכם אשר מחלק נכסים שבבעלות שווה בין בני זוג יעשה שימוש בלשון דומה.

מעבר לכך האמור מעלה יש לציין כי במסגרת הסיפה של סעיף 221 לחוק מצוין כי "...בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב". כפי שפורט מעלה, שוכנעתי הן מעיון במסמכים והן מדבריה של המשיבה בדיון לפניי, כי המשיבה קיבלה את הדירה בתום לב כחלק מאיזון המשאבים בניהם, כאשר גם לה היו זכויות במיגרש, וזאת ללא כוונה להבריח את הנכסים מנושיו של היחיד ז"ל. שיקול זה מתווסף לכל האמור מעלה ומחזק את מסקנתי.

...

טענות המשיבה בתמצית הן כי העברת זכויות היחיד ז"ל לידיה במסגרת הסכם הגירושין היה למעשה חלק מאיזון המשאבים אשר ערכו בני הזוג ביניהם (המשיבה ציינה כי כאשר הצדדים ערכו חישוב של שווי הנכסים שבבעלותם הם הגיעו למסקנה ששוויו של המגרש היה בזמנו כ-800,000 ₪, שזה בערך שווי הדירה).

יתרה מזאת, מקובלת עליי טענת המשיבה כי בעת גירושין, קל וחומר שעה שהצדדים כתבו את הסכם הגירושין בסיוע של עו"ד מטעם נעמ"ת, ייתכנו נוסחים שונים של ההסכם מטעמים שקשורים לבני הזוג ולרצון שלהם לסיים את היחסים בצורה הכי טובה שאפשרית.

מעבר לכך האמור מעלה יש לציין כי במסגרת הסיפה של סעיף 221 לחוק מצוין כי "...בבוא בית המשפט להורות כאמור, רשאי הוא להביא בחשבון אם מי שהנכס הועבר אליו קיבל אותו בתום לב". כפי שפורט מעלה, שוכנעתי הן מעיון במסמכים והן מדבריה של המשיבה בדיון לפניי, כי המשיבה קיבלה את הדירה בתום לב כחלק מאיזון המשאבים בניהם, כאשר גם לה היו זכויות במגרש, וזאת ללא כוונה להבריח את הנכסים מנושיו של היחיד ז"ל. שיקול זה מתווסף לכל האמור מעלה ומחזק את מסקנתי.

לאור כל האמור אני דוחה את בקשת הנאמן להורות על ביטול פעולה להברחת נכסים בהתאם לסעיף 221 לחוק.

לטענת הנאמן, הדעת נותנת כי הדירה נרכשה מכספי החייבים כתוצאה ממכירת חנות בשוק הכרמל שהייתה בבעלותם (להלן: החנות), ואשר נמכרה על-ידם ביום 22.2.2012 תמורת סך של 1,400,000 ש"ח. הנאמן הוסיף כי רישום הדירה על שם הבת מהוה הענקה פסולה שבוצעה כשנה לפני כניסת החייבים להליך פשיטת רגל, וכי לפיכך יש להורות על ביטול ההענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980; לקבוע כי הדירה שייכת לחייבים, וכפועל יוצא מכך – להעשיר את קופת הכנוס בשווי הדירה.

בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת בן הדוד היא גרסת בדים שנרקחה יחד עם גרסאות יתר בני המשפחה כדי להציע מקור כספי אלטרנאטיבי לרכישת הדירה שאינו כספי החייבים.

עוד טוענים המערערים כי הנאמן לא הוכיח את התקיימותם של היסודות הנדרשים לשם החלת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, ובתוך כך לא הוכיח כי הדירה הנדונה הייתה נכס בבעלות החייבים וכי היא הוענקה לבת.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 947-946 (2001) (להלן: עניין לוין)): "דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק, ראשית, מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של [סעיף 96](http://www.nevo.co.il/law/4668/96) לפקודה. שנית, הפסיקה במקומנו, במידה שנקטה פירוש מצמצם לעניין זה, הונחתה, כך נראה, על-ידי ההלכה הפסוקה באנגליה, אולם גם שם הגישה בעיניין זה השתנתה, ובחקיקה מתקנת הורחב כוחו של הנאמן לבטל הענקה גם על בסיס 'שווייה' אם וכאשר הנכס שהועבר שוב אינו ניתן להשבה. ועוד, פסיקה זו בישראל ניתנה כאשר מרבית החוקים האזרחיים המעגנים כיום את רעיון התיחלוף להשבה טרם חוקקו, וכאשר רעיון זה טרם חדר באופן מלא לתודעה המשפטית. ואחרון, גם בהלכה הפסוקה הקודמת נותרו חילוקי דיעות בשאלה הנדונה והיא לא הוכרעה באורח פסקני ... בנסיבות אלה, ועל רקע הנימוקים שהובאו, ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו". יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי הגם שהלכה למעשה, החייבים לא היו בעלי הדירה, אלא הבעלים של כספי מכירת החנות, הרי שגילגול הכספים האמורים לצורך רכישת הדירה על-ידי הבת, אינו מונע את ביטול הענקתם לבת.

...

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 947-946 (2001) (להלן: עניין לוין)): "דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה. ויתור על זכות לנכס עשוי להיחשב בגדר טובת הנאה כלכלית כזו. הדבר מוצדק, ראשית, מבחינת הגשמת התכלית שבביטול ההענקות, ומבחינת התיישבותו עם לשונו הרחבה של [סעיף 96](http://www.nevo.co.il/law/4668/96) לפקודה. שנית, הפסיקה במקומנו, במידה שנקטה פירוש מצמצם לעניין זה, הונחתה, כך נראה, על-ידי ההלכה הפסוקה באנגליה, אולם גם שם הגישה בעניין זה השתנתה, ובחקיקה מתקנת הורחב כוחו של הנאמן לבטל הענקה גם על בסיס 'שווייה' אם וכאשר הנכס שהועבר שוב אינו ניתן להשבה. ועוד, פסיקה זו בישראל ניתנה כאשר מרבית החוקים האזרחיים המעגנים כיום את רעיון התחלוף להשבה טרם חוקקו, וכאשר רעיון זה טרם חדר באופן מלא לתודעה המשפטית. ואחרון, גם בהלכה הפסוקה הקודמת נותרו חילוקי דעות בשאלה הנדונה והיא לא הוכרעה באורח פסקני ... בנסיבות אלה, ועל רקע הנימוקים שהובאו, ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו". יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי הגם שהלכה למעשה, החייבים לא היו בעלי הדירה, אלא הבעלים של כספי מכירת החנות, הרי שגלגול הכספים האמורים לצורך רכישת הדירה על-ידי הבת, אינו מונע את ביטול הענקתם לבת.

אני סבורה כי די בראיות נסיבתיות אלה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את טענתו בדבר הענקת הדירה לבת, באופן שמצדיק את ביטולה לפי סעיף 96 לפקודה (לעניין נטל ההוכחה ומידתו בהקשר זה ראו: עניין לוין, 950-949).

סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

לפניי בקשת המנהל המיוחד להורות על ביטול צו כנוס הנכסים ומחיקת הליך פשיטת הרגל בשל מחדלי החייב ואי עמידתו בחובותיו בהליך.

רב הנסתר על הגלוי בהתנהלותו הכלכלית, בייחוד בשים לב להעברות כספים משמעותיות בין חשבונו לחשבון אישתו ובשים לב לרמת חיים שאינה תואמת היתנהלות של חייב בפשיטת רגל; המנהל המיוחד טוען כי בשל המחדלים טרם הוכרז החייב פושט רגל אך הוא סבור שניתן היה להכריז עליו פושט רגל באם הייתה נקבעת תכנית לפיה ישלם 48 תשלומים של 5000 ₪ וסה"כ 240,000 ₪.

עיון בדו"חות קודמים מעלה חשש של ממש שמדובר בדירה של בני מישפחה קרובים (אביו או סבו של החייב).

מקום שכבר היתקיים דיון אחד בעיניינו של החייב וההליך מיתנהל 5 שנים והא ממשיך בהתנהלותו המחדלית על אף ארכות על ארכות והתראות על התראות, אני קובע כי הוא נוהג בחוסר תם לב בהליך במידה שמצדיקה הפסקת ובטול החסד שנעשה עמו בדמות צו הכנוס ופיזור תיק הפש"ר. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, ובזיקה להתראות קודמות ולבקשות בעלי התפקיד ולרושם הכללי השלילי מהתנהלות החייב, אני מורה על ביטול צו הכנוס ומחיקת ההליך על כל ההשלכות הכרוכות בכך.

...

מקום שכבר התקיים דיון אחד בעניינו של החייב וההליך מתנהל 5 שנים והא ממשיך בהתנהלותו המחדלית על אף ארכות על ארכות והתראות על התראות, אני קובע כי הוא נוהג בחוסר תם לב בהליך במידה שמצדיקה הפסקת וביטול החסד שנעשה עמו בדמות צו הכינוס ופיזור תיק הפש"ר. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, ובזיקה להתראות קודמות ולבקשות בעלי התפקיד ולרושם הכללי השלילי מהתנהלות החייב, אני מורה על ביטול צו הכינוס ומחיקת ההליך על כל ההשלכות הכרוכות בכך.

יצוין כי הדירה השלישית נמכרה על ידי כונס נכסים שמונה במסגרת הליך פשיטת רגל שניפתח לבקשת משיבים 7 ו-8.

עוד נטען כי בני המשפחה מכרו דירה נוספת שנועדה לשמש כבטוחה להתחייבויותיהם כלפי המבקש וזאת חרף רישומה של הערת אזהרה לטובתו.

המבקש מתייחס בבקשות, בין היתר, לראיות הבאות: העברת התשלום הראשון, דבר שאינו שנוי במחלוקת; רישומה של הערת אזהרה לטובת המבקש על דירה בבעלות משיב 1, דבר שגם הוא אינו שנוי במחלוקת; העובדה כי מישפחת אמסלם לא טענה, עד לפתיחת ההליך, כי התשלום השני לא שולם לה; העובדה כי מישפחת אמסלם לא פעלה לביטול ההסכם חרף טענתה להפרתו; קיומו של הסכם נוסף בין המבקש ומשיב 8 המסדיר את אופן תשלום החוב של מישפחת אמסלם למבקש, אשר מאגד את כלל הסכומים שמשפחת אמסלם חייבת למבקש, לרבות התשלום השני; קיומן של המחאות בנקאיות שנתן משיב 8 למבקש ואשר משקפות את חובה של מישפחת אמסלם כלפיו; ועוד.

עוד נטען כי קיים חשש שבנוסף למשיבים 7 ו-8, שניפתחו בעיניינם הליכי פשיטת רגל, גם בעיניינו של משיב 1 ייפתחו הליכי פשיטת רגל וזאת נוכח ריבוי ההליכים המתקיימים בעיניינו.

מהמידע שהובא לפניי עולה שעיסקת המכר עם משיב 9 לא הסתיימה ברשום לטובתו בנכס, ולפיכך, אם עירעורו של המבקש יתקבל, הוא יוכל לפעול למימושה של הערת האזהרה.

...

עוד נמצא כי שאר הראיות שהוצגו על ידי המבקש להוכחת העברת התשלום השני אינן בעלות משקל של ממש ואינן משנות מן המסקנה כי נטל ההוכחה בעניין לא הורם.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

הנאמנת הגישה לפיכך בקשה לפסק דין הצהרתי שלפיו החייב זכאי להרשם כבעלים של 2 דירות שהמנוחה העבירה אליו בחייה (עוד בטרם ביצעה ההעברה של זכויותיה במקרקעין לנכד) ולחילופין לחייב את המשיב בשווי ההשבחה בסך 780,000 ₪.

אין בידי להעתר לדרישה זו. החייב העיד לפניי, וכך גם קרובי משפחתו, נאיל ונביל סאלם.

הנאמנת במקרה זה לא התבססה על הוראה זו; הנאמנת מבקשת להתערב בהעברת נכס בין המנוחה לבין המשיב שאינם צד להליך זה. ממילא הנאמנת לא הביאה לפני בית-המשפט ראיות המלמדות כי ידם של המשיב או החייב במעל ולא הוכיחה כי החייב הנו מקור הכספים בהם ניבנו הדירות, ואין די בעובדת קיומן של קבלות מסוימות על שמו.

בפרט, אם ובפי הנאמנת טענה כי בוצעה הברחת נכסים באמצעות בני מישפחה, נידרש רף הוכחה אף גבוה יותר מהליך אזרחי רגיל, הדומה לרף הנידרש בהוכחת טענת מירמה וזאת בהתבסס על הילכת ברקול שנידונה במסגרת ע"א 1680-03 חנה לוי נ' אלי ברקול, פ"ד נח(6) 841 (2004)) בהתייחס לסעיף 34 (ב) לעיל לחוק ההוצאה לפועל, ושם נאמר כי: "נטל השיכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית-המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מרמה. באלה ייכללו למשל חידלות-פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד". (עמ' 948).

לעניין זה טענה הנאמנת כי היתקיימו התנאים לתחולת הכלל בדבר "השתק שפוטי", קרי, לשיטתה, משעה שהחייב ואימו הצהירו לפני בית-המשפט בתביעה, בתצהירי העדות הראשית מטעמם, וכן לפני רשויות אחרות, כי הנם בעלים במשותף במקרקעין, יש לקבוע כאן כי החייב הנו הבעלים.

יישום חובה זו מכוח היקש ופסיקה (בהליכי פש"ר) ומכוח סעיף 144 (בהליכי חדל"פ), מייצר אחידות בקרב היתנהלות בעלי תפקיד בהליכי חידלות פירעון וגם מאפשר יצירת מועד ברור שממנו ואילך תימנה תקופת היתיישנות ו/או שהוי באיתור הליכים ולא כל שכן נכסים שלטענת בעל התפקיד יש להקנותם לקופת הכנוס לאור זיקה של החייב אליהם.

...

בנסיבות אלו ולנוכח כל המתואר לעיל, הבקשה להצהיר על זכויות החייב כבעל זכויות במקרקעין נדחית.

יוצא כי דין בקשת מס' 66 להידחות על שני רבדיה.

אני מחייב את הנאמנת בתשלום הוצאות למשיב ולחייב בסך 5000 ₪ (כל אחד) כולל מע"מ. המזכירות תמציא עותק החלטתי לצדדים.