העברה צוואתית של זכויות שימוש במשק

      המערערת אינה מכחישה את העובדות הנ"ל אולם טענה כי לא רצתה מן המנוח כסף וכי לא עשתה שימוש בכסף שהועבר אליה (ע' 83 לפרוטוקול הדיון מיום 27.5.12).לטענתה;  "בגלל שלא הייתי מעוניינת בשום טובות הנאה כלכליות לא שאלתי שאלות אם אני מוכרת או לא מוכרת. כי לא הייתי מעוניינת ברווח מהעניין חיים משותפים כזוג לכל דבר" (ראה: עמ' 74 לפרוטוקול הדיון מיום 27.5.15).

ואם לא עשתה שימוש היכן הכסף או שמה נטענת הטענה כמו הטענות שהובאו בפתח הדיון לפיהן המערערת אינה רוצה כל כסף ממשרד הבטחון? מדוע לאו? אם אכן היא הייתה בת זוגו והידועה בציבור של המנוח, מדוע לא עשתה שימוש בכסף הנ"ל ? מדוע היא ויתרה על כספי המוסד לביטוח לאומי ומדוע היא מצהירה כי אינה מעוניינת בכסף אלא בהכרה בזכויות ואח"כ היא תחליט לגבי מימושן, הרי אם היא משוכנעת בכך שהיא הידועה בציבור שלו הכספים הללו לכאורה מגיעים לה מתוקף חייהם המשותפים יחדיו במשק בית משותף.

...

סיכומו של דבר; מאחר והמבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרה במעמד של ידועה בציבור הינם מבחנים מצטברים, ומאחר והמערערת לא עמדה במבחנים אלה לפיכך, על יסוד הראיות שהוגשו –  אנו קובעים כי לא הוכח שהמערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח ועל כן אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

אשר על כן הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב.

הערעור נדחה.

אין מחלוקת בשאלת החבות, אלא רק בשאלת שיעור הפיצויים להם זכאי התובע.

בתשובתו לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ הנתבעת, שבמסגרתם הובא בפניו תעוד רפואי לגבי תאונת דרכים נוספת שהתובע עבר בשנת 2015, ציין דר' ברזילי, כי: "יש אולי חלוקה בין שתי התאונות.. אבל אין ברשותי את הכלים כדי לייצר חלוקה בין שתי התאונות". בתשובותיו לשאלות הבהרה נוספות שנשלחו אליו על ידי ב"כ הנתבעת, שבמסגרתם הועבר לו חומר רפואי נוסף, ציין דר' ברזילי: "אם נסכם את כל מה שכתבתי אליכן עד כה אני מציע את המתוה הבא:

הפסדי שכר וגריעה מכושר הישתכרות מחומר הראיות עולה כי התובע הנו איש עסקים ותיק ומנוסה; הוא ניהל בעבר עסק רחב ידיים בשם "הומלי" שהמחזור הכספי שלו עמד על כ- 80 מיליון ₪; עסק זה קרס והותיר חובות של כ- 30 מיליון ש"ח (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 14 – 25); לדברי התובע לפני התאונה הוא שימש כמרכיש אנטנות סלולאריות (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 29 - 30), והשתכר מעבודה זו מאות אלפי שקלים בשנה: בשנת 2011 כ- 1,100,000 ₪, בשנת 2012 – כ- 2,700,000 ₪, בשנת 2013 כ- 1,700,000 ₪ ובשנת 2014 – שנת התאונה, כ- 336,000 ₪.

כך או כך, כאמור, מחומר הראיות עולה כי התובע איש עסקים ממולח ומתוחכם, שעשיית עסקים ורווחים היא אומנותו, ועל אף העמימות הקיימת בגירסתו ומסמכיו, עדיין יהיה זה סביר בנסיבות המקרה, להעמיד את בסיס השכר שלו על שילוש השכר הממוצע במשק, בנכוי מס, סך של כ 23,000 ₪.

...

אשר לנכות התפקודית והגריעה מכושר השתכרות סבורני כי בצל העמימות שעולה מגרסתו של התובע באשר להכנסותיו והגריעה מכושר השתכרותו, סביר לגזור את ההשפעה על כושר השתכרותו מנכותו הרפואית.

הוצאות ועזרת הזולת בנסיבות העניין ובשים לב לאופי הפגיעה המזערית והנסיבות שתוארו לעיל, סבורני שסביר לפסוק לתובע בגין הוצאות ועזרת הזולת סך של 5,000 ₪.

סוף דבר לנוכח כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: הפסדי שכר לעבר 65,000 ₪ גריעה מכושר השתכרות 183,000 ₪ הפסדי פנסיה 29,760 ₪ נזק לא ממוני 12,500 ₪ הוצאות ועזרת הזולת 5,000 ₪ 295,260 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.21% והחזר אגרה.

הינה כי כן, זכות ירושה של בן זוג שאינו נשוי מותנית בקיומם של ארבעה תנאים מצטברים: חיי מישפחה, משק בית משותף, אינם נשואים זה לזה, ובשעת מות אחד מהם לא היה בן הזוג נשוי לאחר.

29 צוואתית או ירושתית", ראו חוות דעתו של כבוד השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 11700-12-16 ש.א. ואח' נ' ש.ט. (פורסם בנבו, 7.10.18 )[.

מההתרשמות הישירה XXX ככלל שהה בספי השבוע ובחגים בדירתו ב מעדויות הנתבעת ועדיה ניכר היה שמתוך נחישות "להוכיח" שהמנוח התגורר עימה בדירתה ושם בילה את כל עתותיו ניסו בעדותיהם לצמצם ככל הניתן את הזמן שבו שהה בדירה .XXX ב מנגד, קשה היה לקבל גם את עדות האחיינית א' (בת התובעת 1) והשכן ש' לפיה פגשו במנוח ניכר היה שגם כאן השמוש בתדירות יומיומית נעשה מתוך נחישות להוכיח XXX בכל יום ב את זיקתו לדירתו כמקום מגוריו.

פרט לאמרי פיה של הנתבעת לפיה העביר לה המנוח כספים במזומן לצורך הישתתפות בתשלום שכר דירתה והוצאות החזקתה, וכי פרע בעצמו תשלומים של חשבונות, למעשה אין כל אינדיקאציה המלמדת שהם יצרו קופה משותפת (אף לא רעיונית) להוצאותיהם או שהמנוח אכן הישתתף בהוצאות ובתשלומים של דירת הנתבעת.

השמירה על דירת המגורים הנפרדת, הסתרת מערכת היחסים מקרוביו ומהרשויות, העידר תא כלכלי משותף ואי הבטחת מעמדה וזכויותיה של הנתבעת בדרך כלשהיא מלמדים על העידר כוונה סובייקטיבית של המנוח להחיל על מערכת היחסים ביניהם זכויות וחובות כשל בני זוג נשואים, על כל המשתמע מכך.

...

למסקנה זו הגעתי תוך התחשבות בעובדה שהמנוח חילק את זמנו בית מגורים בדירתו לבין מגורים בדירת הנתבעת, היכרותו את משפחתה ואת קרוביה, יחסיו עם בתה ועם חתנה ומשפחתו והחלק שלקח בחייהם.

סופו של דבר אני קובעת כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נתמלאו התנאים להכרתה כידועה בציבור של המנוח, במובן הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, ולפיכך התנגדותה למתן צו ירושה נדחית.

לסיכום הריני מורה כדלקמן: ההתנגדות למתן צו ירושה נדחית.

ילדיה התובעים והנתבעת 1 היו מעורבים בעריכת הצוואות ואף נערכו הסכמים עם המנוחה בנוגע לעזבונה: - ביום 27.5.08 ערכה המנוחה צוואה בעדים, אצל עו"ד א., בה ציותה את חלקת המגורים ושתי החלקות הנוספות לשלושת ילדיה, תוך מתן זכות חזקה ושימוש בכל אלה לנתבעים עד יום מותם, כאשר לאחר מכן ניתן יהיה למכור את הרכוש ולחלקו כמפורט בצוואה (נספח 6 לתצהיר התובעת).

30 הגם שאין לראות בסעיף משום 'חזקה חלוטה', אלא חזקה הנתנת לסתירה (ע"א 371/85 584 ), בשל חשיבות המירשם, הנטל לסתירתו ולהוכחה כי 31 ,597 ( פיליפ נ' רוזנברג ואח' (מב( זה אינו משקף את המצב האמתי והנכון של הזכויות, הוא נטל כבד ביותר ועל המבקש לעשות כן לתמוך טענותיו בראיות מבוססות של ממש ובעלות משקל רב (ע"א 2576/03 וינברג .

וחלקות 29 ו 9- על יסוד תצהירי המתנה, אישור רמ"י, הסוכנות והאגודה להעברת מלוא הזכויות במשק של המנוחים לנתבעים ועל יסוד רישום החלקות המעובדות על שם הנתבעים ואישור הזכויות בחלקת המגורים על שם הנתבעים - נקבע כי במועד פטירתה של המנוחה, המשק בכללותו, חלקת המגורים והחלקות המעובדות לא היו חלק מעזבונה של המנוחה.

...

סוף דבר התביעה למתן פסק דין הצהרתי – נדחית.

מתוך שכך נדחית גם התביעה הכספית לקבלת דמי שימוש ראויים.

התובעים ישלמו לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות ההליכים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

על השתוף העקרוני בנכסים מבקשים ללמוד גם מצוואת המנוח אשר ציין כי שניהם יחד העבירו את הזכויות במשק לנכד א. לשיטתם, הואיל ומדובר במשק חקלאי אשר על פי טיבו אמור היה להיות בבעלות המנוח בלבד, העובדה שהמנוח בצוואתו היתייחס לנכס כאל משותף, מלמדת על כך שהצדדים נהגו שתוף מלא בכלל נכסיהם.

המסגרת הנורמאטיבית : באשר לעצם זכאותם של התובעים לעתור לקביעת אופן חלוקת הרכוש של אביהם המנוח, הלכה פסוקה היא לפנינו כי על הטוענים לכך מוטל נטל מוגבר במיוחד, הואיל והמנוח עצמו אינו מסוגל להעיד על עניין זה. ראשיתה של הלכה זו בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת יהלום (ע"א 5774/91 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח בחיפה, פ"ד מה (3) 372; והמשכה בהילכת פישלר (ע"א 4649/90 פישלר נ' שיין (נבו, 26.7.94); כאשר מגמת הצמצום הנמשכת משתקפת גם בעמ"ש (נצרת) 33417-06-20 א.ס. נ' ר.א.נ. בה נפסק כי לא הורם הנטל הנידרש לשם הוכחת כוונת המנוח ביחס לנכס שאינו דירת המגורים המשותפת.

מכתב התביעה עצמו (סע' 20) עולה כי המנוח היה אדם אמיד, בעל משק חקלאי, עסק בחקלאות, שימש מזכיר מושב ניר ישראל ועובד שכיר ב"עובד הציוני" כך שלא היה לו כל קושי לרשום הזכויות בדירה גם על שמו.

...

שלישית, מדובר במצב שהיה מוסכם על הצדדים משך 32 שנות נישואיהם, כפי שהעידה הנתבעת בעמ' 30 ש' 19-17: "את הדירה רציתי שיהיה לי בית כי (בעלי) אמר לי שאת המשק הוא ישאיר לילדים. רציתי שיהיה לי משהו, שיהיה לי בית ואז החלטתי שאני קונה בית ואז הבית הזה עד היום כתוב על השם (שלי) כל פעם גרים שם דיירים והם יודעים שזה הבית שלי." ובעמ' 33 ש' 27: "הוא אמר לי תמיד את זה, שהמשק חצי של (הבן הבכור) וחצי של (הבן הצעיר) ולי יש את הבית בעיר". גם הבן ג. הודה בעדותו (עמ' 41 לפרוטוקול) כי המנוח דאג לרעייתו והוקיר אותה: אני רוצה דרכך להבין קצת את הלך הרוח של המנוח.

אתה יכול להסביר איך כן התחשבנתם לגבי החלק של המשק? אני לא חייב הסבר על זה. המסקנה העולה מן הדברים הללו היא פשוטה: המנוח והאלמנה גם יחד ראו בדירה הרשומה בבעלות רעייתו בנס ציונה כרכושה שלה, משך כל שנות הנישואין.

לאור דברים אלה, נפסק כדלקמן: התובענה נדחית בזאת.