הואיל ולא הוכח בפניי, כי העברת הזכויות והחובות מחברת פרי גני או מברקו, בכובעו כבעל מניות שלה, אל התובעת, נעשתה כדין, ומאחר ואין בידי לקבל אופן עריכת רשומי ההעברה משלא שוכנעתי בדבר האוטנטיות שלה, הרי במצב דברים זה, מתעוררות שאלות בשני אפיקים: האחד - במישור הקמת החברה החדשה (התובעת) ע"י הבן מאור והטענה להמחאת הזכויות והחובות ולרבות העברת החוב שהייתה הנתבעת חייבת (לפי הנטען) לתובעת, בכובעה החדש.
העברה זו יושמה לפרק זמן מסוים (יום אחד בלבד הוא 14.10.12), כאשר מדובר, לשיטת הנתבעת, במהלך שלא הבשיל, משנתבקשה והתקבלה חוות דעת משפטית ובמסגרתה הותרתה הנתבעת ממימוש ההעברה ללא התקיימות התנאים הדרושים שפורטו בחוות דעת, בדמות מכתב מבא-כוחה של הנתבעת אליה, על כך שהעסקה של רכישת חברת פרי גני או רכישת פעילותה של החברה לא יצאה לפועל.
...
בהעדרן של ראיות מטעם התובעים, אני קובעת כי ככל שהייתה התחייבות מטעם הנתבעת לנטילת אחריות של חברת פרי גני, היא הייתה שרירה וקיימת בגין הפעילות המצומצמת שבוצעה ביום 14.10.12 בלבד, כאשר בסופו של יום, עסקת העברת הפעילות או נטילת האחריות לא השתכללה לכדי עסקה מחייבת.
עפ"י ההלכה הפסוקה, השאלה אם נושה של חברה בפירוק, שהוא גם חייב של החברה, זכאי לקזז חוב שהחברה חבה לו, מחובו כלפי החברה, ובדרך זו להיפרע מהחברה את חובה (כולו או חלקו) כלפיו, כפי שזכות זו מוסדרת בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל החל על פירוק חברות מכוח סעיף 353 לפקודת החברות, הינה שאלה הכרוכה בפרשנותם של שלושת תנאים לקיומה של זכות קיזוז לפי הסעיף הנ"ל, ולכן היא ראויה לבירור במסגרת הליך מתאים, בהתאם לדינים המיוחדים החלים על טענת קיזוז בהליכי פשיטת רגל או חדלות פירעון, ככל שעומדת לו זכות תביעה בגין כך. לפיכך, אין מקומה של טענה זו להתברר בגדר התביעה שבפניי, וכך אני מורה.
סוף דבר
על יסוד כל המתואר לעיל, אני דוחה את התביעה של שני התובעים כנגד הנתבעת.