בעירעור המונח לפנינו מעלה הנאשם מספר השגות נגד החלטתו של בית משפט השלום עת הרשיע אותו בעבירה של הסתה לאלימות או לטרור.
נזכור, כי הדרשה שמסר הנאשם ניתנה על רקע טענה שהועלתה בקרב חלקים מהציבור המוסלמי בדבר כוונתן של רשויות ישראל לפגוע באחד מהמקומות המקודשים לבני דת האיסלאם – הוא מסגד "אל אקצה". מהדברים שהנאשם אמר בדרשתו עולה, כי הנאשם הדגיש כי העניין העומד על הפרק אינו עניין מקומי הנוגע אך לתושבי המקום, אלא עניין הנוגע לכל בני דת האיסלאם, באשר הם.
וכך אמר הנאשם, בין היתר, בקטעים הקודמים לקטע בגינו הורשע בעבירה של הסתה לאלימות או לטרור: "ובגלל זה אחים, אנו מודעים.... אנו מודעים שירושלים הקדושה ומסגד "אל אקצא" המבורך הוא "פיקדון" באחריותנו, הוא באחריותנו אנו העם הפלסטינאי.
אדרבה, במענה לאמור בכתב האישום בו נכתב בסעיף 2 כי בוצעו עבודות באיזור מעלה המוגרבים בכניסה להר הבית אשר בעקבותיהן התעוררו מחאות ומהומות בציבור הערבי, ראה הנאשם להוסיף משלו והדגיש כי העבודות שבוצעו היו הריסת אתרים קדושים המהוים חלק בלתי נפרד ממסגד אל-אקצה ועל רקע זה הושמעו מחאות רבות בקרב המוסלמים בעולם, בישראל ובגדה המערבית.
יוצא איפוא, כי לא רק מבחינת פרשנותו הפשוטה של תוכן הדברים, אלא גם מבחינת כל הנסיבות, היינו: מיהות המפרסם – ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל; האוירה ששררה בציבור הערבי באותה עת - היינו המתיחות הגדולה ששררה בכל העולם המוסלמי בשל מה שהם חשבו כפגיעה באחד מהמקומות הקדושים ביותר לדתם; סוג האלימות המדוברת – היינו היתקוממות אלימה כנגד השילטון בישראל; הקף הפירסום והקבוצה החשופה לאותה אלימות – היינו לא רק אותם אנשים שנכחו בנאום, כי אם גם קהל מאמינים רחב יותר; מקומו – בקירבת הר הבית; הזמן – דרשת יום שישי שהיא התפילה הקדושה ביותר לאיסלאם - הדברים שנאמרו על ידי הנאשם היוו עדוד, תמיכה והזדהות עם מעשה אלימות, וודאי דברי שבח ואהדה להם.
לפיכך, אין מקום להתייחס לכל טענות הנאשם הנוגעות לחופש הביטוי, זכות יסוד המקובלת עלינו כל עוד השמוש בה הוא במסגרת החוק, מה שלא נעשה במקרה זה, כמפורט לעיל, שעה שהמערער ניצל לרעה, כאמור, את חופש הביטוי שניתן לו.
סיכום
כאמור, ערעור המדינה על זכוי הנאשם בעבירת הסתה לגזענות מתקבל פה אחד וערעור הנאשם מהרשעתו בעבירת הסתה לאלימות נדחית ברוב דיעות של השופטים מינץ ונחליאלי-חיאט כנגד דעתו החולקת של השופט רומנוב.
...
יוצא אפוא, כי לא רק מבחינת פרשנותו הפשוטה של תוכן הדברים, אלא גם מבחינת כל הנסיבות, היינו: מיהות המפרסם – ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל; האווירה ששררה בציבור הערבי באותה עת - היינו המתיחות הגדולה ששררה בכל העולם המוסלמי בשל מה שהם חשבו כפגיעה באחד מהמקומות הקדושים ביותר לדתם; סוג האלימות המדוברת – היינו התקוממות אלימה כנגד השלטון בישראל; היקף הפרסום והקבוצה החשופה לאותה אלימות – היינו לא רק אותם אנשים שנכחו בנאום, כי אם גם קהל מאמינים רחב יותר; מקומו – בקרבת הר הבית; הזמן – דרשת יום שישי שהיא התפילה הקדושה ביותר לאסלאם - הדברים שנאמרו על ידי הנאשם היוו עידוד, תמיכה והזדהות עם מעשה אלימות, וודאי דברי שבח ואהדה להם.
לפיכך, אין מקום להתייחס לכל טענות הנאשם הנוגעות לחופש הביטוי, זכות יסוד המקובלת עלינו כל עוד השימוש בה הוא במסגרת החוק, מה שלא נעשה במקרה זה, כמפורט לעיל, שעה שהמערער ניצל לרעה, כאמור, את חופש הביטוי שניתן לו.
סיכום
כאמור, ערעור המדינה על זיכוי הנאשם בעבירת הסתה לגזענות מתקבל פה אחד וערעור הנאשם מהרשעתו בעבירת הסתה לאלימות נדחית ברוב דעות של השופטים מינץ ונחליאלי-חיאט כנגד דעתו החולקת של השופט רומנוב.
נוכח תוצאה זו, אין מקום לדון בעונש שהושת על הנאשם בגין עבירת ההסתה לאלימות לבדה, ואנו מורים כי הדיון יחזור לבית משפט השלום כדי שיגזור את דינו של הנאשם על שתי העבירות בהן הורשע לפי פסק דין זה.
ניתן היום, י"ז בחשון תשע"ה, 10 בנובמבר 2014, במעמד הנוכחים.
