כאן המקום לציין שבמכתב ההתראה, בדומה לכתב התביעה, טענה התובעת ש"מדובר בתמונות שצולמו עבור מרשתי" מבלי לפרט על ידי מי, אולם על כל פנים, במסגרת התגובה למכתב ההתראה, הסירה הנתבעת את התמונות לאלתר על אף שזכויות התובעת בתמונות "אינן ידועות", ודחתה את בקשת התובעת לפצוי.
באותה תמונה שצורפה לפסק הדין, נקבע שהצלם השקיע "את חושיו ואת נקודת מבטו על המציאות". עולה שאלה, האם הנחה זו נכונה גם ביחס לצילום מכונת כביסה סטנדרטית עם פתח חזית למשל, כפרסום לחנות למוצרי חשמל? האם אין על התובע לפי חוק זכויות יוצרים להוכיח כי יש ביצירתו חותם כלשהוא שלו, ולו באופן מינימלי (וראו לעניין זה דברי כב' השופט ג'ובראן שצוטטו לעיל)?
העולה מהמקובץ הוא איפוא, שההנחה היום בפסיקה היא שהצלם הוא בעל זכות בצלום - גם אם גילה יצירתיות כלשהיא אך בבחירת זוית הצלום.
רוצה לומר, כי המבחן הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי ולא ראיתי בתמונה כי התובעת ציינה את שם העסק ולא נטען כי הנתבעת הסירה את שם העסק של התובעת מהתמונה.
סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים עניינו יצירות שבעל זכות היוצרים בהן אינו ידוע או לא אותר מקנה היתר לשימוש בתמונות אולם בכפוף לכך שהמשתמש פעל בשקידה סבירה לגילוי או לאיתור בעל זכות היוצרים ביצירה לפני השמוש וכי המשתמש ציין באופן ברור באותה דרך שבה הוא עושה שימוש ביצירה כי השמוש נעשה על פי סעיף זה שאינו יודע מיהו בעל זכויות היוצרים וכי בעל זכויות היוצרים זכאי לבקש שהמשתמש יחדל מהשמוש וכן פרטים ליצירת הקשר עמו.
...
לא שוכנעתי כי יש לנציג הנתבעת אינטרס לפרסם באתרו צילום עם דמות של איש לא ידועה.
שוכנעתי מדבריו כי אין לו כל "רווח" מפרסום התמונה של מעמד הנירוסטה של התובעת דווקא משהוא משווק מעמד דומה כאשר העסק קיים בשוק שנים רבות ולא בשל אותו תצלום – הון החברה יגדל, בשים לב לכך שאם מדובר במוצר ייחודי הרי שלא יוכלו לייצר או להתקין מוצר שכזה ואז יהיה חשופים לתביעות מלקוחות.
סיכומו של דבר, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 800 ₪ תוך 30 יום.
