הסעת נוסעים בשכר בניגוד לתקנה 84 א

המבקש קיבל דו"ח מסוג הזמנה לדין שמספרו 10251641329 המייחס לו עבירה של הסעת נוסעים בשכר בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 בתאריך 12.2.2020.

כדברי כב' השופט שהם בע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל מיום 7.4.2008: "העקרון המנחה בהליכים פליליים- אשר יש הסבורים כי ניתן לו אף מעמד חוקתי- הוא כי דיון יתקיים בנוכחות הנאשם, נוכחות זו דרושה לשם קיומו התקין של המשפט כמו גם לשם מראית פני הצדק והבטחת אמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי". לכלל זה קיימים מספר חריגים שאחד מהם מעוגן בסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") הקובע כי בעבירות הקלות המוגדרות בו, ניתן לידון את הנאשם שלא בפניו, ככל שבית המשפט סבור כי לא ייגרם לו בכך עוות דין.

...

ולעניין זה ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל מיום 29.12.09 בו נקבע כי: "לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982". שליחת ההזמנה לדין וקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש המבקש טען כי לא ידע על מועד הדיון הנדחה שנקבע לתאריך 29.6.2020.

בנסיבות אלה אני סבורה כי המדובר בענישה מידתית וסבירה.

לפיכך אני קובעת כי אי ביטול פסק הדין לא יגרום לחשש לעיוות דין.

נוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

מבוא החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, קרי הסעת נוסעים בשכר בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בנגוד לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל- 1970.

בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, במקום בו מוסר האמרה שימש כעד במשפט, מוסמך בית המשפט לקבל אמרת החוץ כראייה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: (א) מתן האמרה הוכח במשפט, בין באמצעות העד עצמו המאשר כי מסרה, ובין באמצעות עדים אחרים, לדוגמה, גובי האמרה או עדים שנכחו בעת גבייתה ויכולים לאשר זהותה באמרתו של העד (ע"פ 803/80 אבוטבול נגד מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523).

...

איני מקבל את גרסתו של הנאשם לפיה "כל אחד בעבודה שלו" (עמ' 26, ש' 30).

כלל של דבר אני קובע כי המאשימה הוכיחה את האשמה המיוחסת לנאשם מעבר לכל ספק סביר.

לסיכום סופו של דבר החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסת לו בכתב האישום.

מבוא מונחת בפניי בקשה לביטול הודעה בדבר איסור שימוש מינהלי ברכב בת 30 יום שהוטלה על רכבו של המבקש (43-825-31) על ידי קצין מישטרה, בגין עבירה של הסעת נוסעים בשכר בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

טיעוני הצדדים ביום 12.12.16 בשעה 09:06 לערך נתפס אחיו של המבקש כאשר הוא נוהג לכאורה ברכב, בשכונת א-טור בירושלים ומסיע נוסעים בשכר ולפיכך הוא התבקש להתלוות לשוטר וכאשר התלווה אליו התחיל להיתפרע בניידת.

...

עוד טוענת המשיבה כי דין טענת חוסר הסמכות להידחות שכן החקיקה ביוה"ש הינה מכוח צו אלוף המחיל את החוק כמו שהוא בישראל, בנסיבות מסוימות, ובמקרה זה מדובר בקצין משטרה של מחוז ירושלים והתקנה שבה נעשה שימוש לצורך השבתת הרכב היא אותה תקנה.

אציין כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק המאשימה שהוגש לעיוני, הגעתי למסקנה שקיימות ראיות לכאורה שדי בהן בשלב זה כדי לקבוע שאחיו של המבקש נהג ברכב באותו מועד וכי הסיע נוסעים בשכר וזאת ללא רישיון נהיגה מתאים לסוג הרכב.

לפיכך, בנסיבות אלה, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול ההודעה בדבר איסור השימוש ברכב או קיצור תקופתה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

אין ספק שמדובר בפגיעה כלכלית במבקש אך בנסיבות העניין, אני סבור כי מדובר בפגיעה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה כפי שעולות מתיק החקירה.

לסיכום אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה לביטול הודעת איסור ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ז, 11 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

<#7#> גזר דין הנאשם הודה והורשע בעבירה של נהיגה ברכב כשאין לו רשיון נהיגה תקף, בנגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, בעבירה של הסעת נוסעים בשכר בנגוד לתקנה 84א' לתקנות התעבורה, וכן בעבירה של נהיגה ברכב מבלי שהיתה לו פוליסת ביטוח בת תוקף על השמוש שלו ברכב בנגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

...

  הנאשם: אני מאשר את דברי בא כוחי.

<#3#> הכרעת דין על פי הודאת הנאשם אני מרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

רקע כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות כדלקמן: הסעת שישה או יותר שוהים שלא כדין, בנגוד לסעיף 12א(ג)(1א)(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; נהיגה ברכב ללא רישיון רכב, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, (נוסח חדש); הסעת נוסעים ללא חגורת בטיחות, בנגוד לתקנה 83(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); הסעת נוסעים בשכר, בנגוד לתקנה 84א לתקנות; הסעת נוסעים מעל למותר, בנגוד לתקנה 84 לתקנות.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי הוכח שהנוסעים שהו בישראל שלא כדין.

בנסיבות אלה, מתקיים יסוד המחשבה הפלילית הנדרש, בהתאם לאמור בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכפי שנקבע בע"פ (י-ם) 8572/04 עלא עליאן נ' מדינת ישראל, (27.02.2005): "אשר ליסוד הנפשי, במקרה ספציפי זה, מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה מאחר שהנאשם היה מודע לצורך לבדוק את האישורים, אך הסתפק בבדיקת התאריך בלבד, ניתן לראות בו כמי שעצם את עיניו כאשר נמנע מלבדוק את האישור באופן מלא. אין לקבל את הטענה שבבדיקת התאריך המופיע על האישור, ביצע המערער את הנטל המוטל עליו, שהרי באופן כזה יוכל לחמוק מענישה גם מי שבדק את התאריך אך לא וידא כי האישור הונפק לאדם העומד לפניו". לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי לא עלה בידי הנאשם להוכיח שלא חשד כי אין בידי הנוסעים אישורי כניסה ושהיה כדין.

סוף דבר אני מורה על זיכוי הנאשם מעבירות נהיגה ברכב ללא רישיון רכב, וכן הסעת נוסעים בשכר.