הסעה בשכר בניגוד לתקנה 84 א' לתקנות התעבורה

העבירה והעבר הנאשם הודה והורשע בכך שביום 21.12.14 הסיע נוסעים בשכר וללא בטוח בר תוקף, עבירות בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 ולסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970.

...

בית המשפט הביע דעתו כי אין מנוס מלהחמיר עם נאשם שפעם אחר פעם הסיע נוסעים בשכר ולא הפיק לקח מניסיון העבר ומהעונשים שהושתו עליו.

אני מורה על הפעלת עונש מאסר למשך 3 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בימ"ש לתעבורה בפתח תקוה בתיק 2988-09-12 לריצוי באופן חופף.

אני מורה על הפעלת פסילת רשיון למשך 3 חודשים, כפי שנפסק על תנאי ע"י בימ"ש לתעבורה פתח תקוה בתיק 2988-09-12 לריצוי באופן חופף.

סעיף 40ט(א) לחוק העונשין מונה רשימה שאינה סגורה של נסיבות הקשורות עם ביצוע העבירה, להן יש לתת משקל (לקולא או לחומרא) בגזירת העונש.

הנאשם נוהג משנת 92' וצבר לחובתו 214 הרשעות קודמות, ביניהן עבירות חוזרות של שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית, מהירות, אי ציות להוראות שוטר במדים ו-6 הרשעות בעבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על המצוין ברישיון הרכב/הסעת נוסעים בשכר בנגוד לסעיף 84א לתקנות התעבורה.

...

לאחר ששקלתי את חומרת העבירה, את מתחם הענישה הנוהג, את נסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שנטענו ע"י סניגורו, העובדה כי ריפא את הפגם, את וותק נהיגתו ועברו התעבורתי, את העובדה שבחר לקחת אחריות ולהודות באשמה בטרם התנהל הליך הוכחות, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,500 ₪.

המבקש קיבל דו"ח מסוג הזמנה לדין שמספרו 10251641329 המייחס לו עבירה של הסעת נוסעים בשכר בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 בתאריך 12.2.2020.

כדברי כב' השופט שהם בע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל מיום 7.4.2008: "העקרון המנחה בהליכים פליליים- אשר יש הסבורים כי ניתן לו אף מעמד חוקתי- הוא כי דיון יתקיים בנוכחות הנאשם, נוכחות זו דרושה לשם קיומו התקין של המשפט כמו גם לשם מראית פני הצדק והבטחת אמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי". לכלל זה קיימים מספר חריגים שאחד מהם מעוגן בסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") הקובע כי בעבירות הקלות המוגדרות בו, ניתן לידון את הנאשם שלא בפניו, ככל שבית המשפט סבור כי לא ייגרם לו בכך עוות דין.

...

ולעניין זה ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל מיום 29.12.09 בו נקבע כי: "לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982". שליחת ההזמנה לדין וקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש המבקש טען כי לא ידע על מועד הדיון הנדחה שנקבע לתאריך 29.6.2020.

בנסיבות אלה אני סבורה כי המדובר בענישה מידתית וסבירה.

לפיכך אני קובעת כי אי ביטול פסק הדין לא יגרום לחשש לעיוות דין.

נוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

מבוא מונחת בפניי בקשה לביטול הודעה בדבר איסור שימוש מינהלי ברכב בת 30 יום שהוטלה על רכבו של המבקש (43-825-31) על ידי קצין מישטרה, בגין עבירה של הסעת נוסעים בשכר בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

טיעוני הצדדים ביום 12.12.16 בשעה 09:06 לערך נתפס אחיו של המבקש כאשר הוא נוהג לכאורה ברכב, בשכונת א-טור בירושלים ומסיע נוסעים בשכר ולפיכך הוא התבקש להתלוות לשוטר וכאשר התלווה אליו התחיל להיתפרע בניידת.

...

עוד טוענת המשיבה כי דין טענת חוסר הסמכות להידחות שכן החקיקה ביוה"ש הינה מכוח צו אלוף המחיל את החוק כמו שהוא בישראל, בנסיבות מסוימות, ובמקרה זה מדובר בקצין משטרה של מחוז ירושלים והתקנה שבה נעשה שימוש לצורך השבתת הרכב היא אותה תקנה.

אציין כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק המאשימה שהוגש לעיוני, הגעתי למסקנה שקיימות ראיות לכאורה שדי בהן בשלב זה כדי לקבוע שאחיו של המבקש נהג ברכב באותו מועד וכי הסיע נוסעים בשכר וזאת ללא רישיון נהיגה מתאים לסוג הרכב.

לפיכך, בנסיבות אלה, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול ההודעה בדבר איסור השימוש ברכב או קיצור תקופתה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

אין ספק שמדובר בפגיעה כלכלית במבקש אך בנסיבות העניין, אני סבור כי מדובר בפגיעה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה כפי שעולות מתיק החקירה.

לסיכום אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה לביטול הודעת איסור ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ז, 11 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

הנאשם הודה והורשע בבצוע עבירה של הסעת נוסעים בשכר שלא כדין, בנגוד לתקנה 84א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

בהתאם לסעיף 40ג(א) לחוק, תחילה, על בית המשפט לקבוע מיתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתאם לעקרון המנחה, ולשם כך להיתחשב בערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בבצוע העבירה (כאמור בסעיף 40ט לחוק).

...

לאור כל האמור, המאשימה עותרת לקנס שלא יפחת מ-5,000 ₪, התחייבות (כאשר בהתחלה עתרה המאשימה להתחייבות בסך 10,000 ₪ ובהמשך להתחייבות בסך 8,000 ₪) למשך 3 שנים ופסילה מותנית.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"פ (ת"א) 71933/06 קלגסבלד נ' מדינת ישראל (8.2.07) לפיהם: "הודיה היא הצעד הראשון המתבקש כאשר אדם טוען לקבלת אחריות. לא הרי מי שמודה בתחילת ההליך, כהרי זה המנסה להרחיק מעצמו אחריות, מנהל הוכחות ומעלה כל טיעון אפשרי כדי לא לשאת באחריות, ומורשע בסופו של הליך מייגע ולעתים ממושך.

לאור כל האמור, אני סבורה כי יש למקם את הנאשם בתחתית מתחם הענישה.

הכרעה: לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעונש ושקלתי את חומרת העבירה, את מתחם העונש ההולם, את העובדה שהעבירה בוצעה על ידי הנאשם בהיותו קטין, את מצבו הכלכלי ונסיבותיו האישיות של הנאשם, כמו גם את עברו התעבורתי המקל, את העובדה שמדובר בכשל ראשון מסוגו עבורו וכן את העובדה שהנאשם בחר לקחת אחריות ולהודות באשמה בהזדמנות הראשונה, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: קנס כספי בסך 500 ₪.