הסמכות להחזר הלוואה של שותף על מנת להחזיר חוב לעסק

בחודש 12/13, הנתבע הכניס 2 שותפים לעסק – מר רפי פורסט (להלן: "רפי") ואלי רודריגז (להלן: "אלי").

לאור בקשות הנתבע, ביום 01.09.14, התובעת הלוותה לו כסף באופן אישי כדי לסייע לו, על מנת שהנתבעת לא תיסגר.

כמו כן, אין בידנו לקבל את טענת התובעת כי ההלוואה ניתנה לשם "הבראת העסק" (במטרה להחזיר את ההלוואות של הנתבעת).

תוקף כתב הויתור לזכאות לפצויי פיטורים משקבענו כי אין בסמכות ביה"ד לידון בעילת התביעה לעניין החזר ההלוואה, נותר בפנינו להכריע לעניין הזכאות לפצויי הפיטורים ותוקף כתב הויתור לעניין זה. אין חולק כי הנתבע חב לתובעת בתשלום פצויי פיטורים, כמוסכם ביניהם וכפי שצויין בטופס 161 (נספח א' לתצהיר התובעת).

גמר חשבון ותשלום חובות בגין פיצויים + הלואה 61,000 שח. אני אתי שפורקר ת.ז. 031861354 מרחוב התחייה 28 חולון מצהירה בזאת כי קיבלתי מיגאל יחזקאל אלפא שווק חומרי ביניין 056779911 את מלוא החוב אשר חייב לי ואין לי ולא יהיו לי כל טענות או תביעות בעתיד לאחר חתימתי על מיסמך זה על החתום (_______) ת.ז. 031861354".

...

הנתבע ישלם סך של 34,522 ₪, בגין פיצויי הפיטורים, בצירוף ה"ה וריבית מיום 10.12.14 (מיום חתימה על טופס 161) ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

משסיכומי התובעת לא הוגשו כמתחייב מהחלטות ביה"ד [מיום 16.07.18 , מיום 05.12.18, מיום 13.12.18 ומיום 07.01.19] ולאחר ששקלנו טענותיה בנדון – התובעת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,000 ₪.

ביום 26.3.2014 פנה התובע לבנק הפועלים ובקש כי הבנק לא יאפשר ביצוע כל פעולה בחשבון הבנק על ידי מי מהשותפים, וכן ביקש כי הבנק יפרע חלק מההלוואה שהעמיד לטובת השותפות על ידי זקיפת יתרת הכספים המצויים בחשבון העו"ש לטובת פרעון ההלוואה.

התובע טוען כאמור כי השותפות בין הצדדים הסתיימה ביום 25.2.2014 וכי ניתן ללמוד בדרך היתנהגותו על כוונת הצדדים כי השותפות הסתיימה ביום זה. התובע תומך טענתו זו, בין היתר, בעובדה כי הוא הפסיק להגיע לחנות החל מיום 25.2.2014, ובעובדה כי ביום 27.2.2014 הוא משך מהשותפות שיק עליו חתום הנתבע בסך 18,109 ₪ שמהוה החזר חלק מהשקעתו, בהתאם להסכמה שגובשה בינו לבין הנתבע, ובהתכתבות שהתנהלה בינו ובין הנתבע לאחר תאריך זה. התובע טוען עוד כי מועד חלופי לסיום השותפות הנו המועד בו פנה התובע לבנק ביום 26.3.2014 לצורך הפסקת הפעילות בחשבון השותפות או ביום 30.3.2014, התאריך שבו פנה התובע לרואה החשבון מלול לצורך סיום הפעילות החשבונאית של השותפות.

נטען כי על מנת לזכות בתביעה להשבת כסף, צריך היה התובע להוכיח שני אלמנטים מצטברים: כי פרישת התובע מהשותפות נעשתה כדין וכי השותפות הניבה רווחים שמחציתם מגיעה לתובע.

דרישתו של שותף באותן נסיבות, לחיסול מיידי של עסקי השותפות, שיש בו כדי לגרום נזקים בלתי סבירים ליתר שותפיו, עשויה להוות הפרה של החובות המוטלות על השותף כלפי יתר שותפיו.

למומחה תהיה הסמכות לידרוש ולקבל כל חשבון או מיסמך וכל מידע מבעלי הדין לשם ביצוע תפקידו ועל הצדדים להענות לדרישה כאמור של המומחה, בתוך 14 ימי עסקים ממועד קבלת הדרישה, או במועד שייקבע על ידי המומחה.

...

עדות הנתבע בעניין זה מקובלת עליי (ראה: עדות הנתבע, עמ' 6, ש' 6 – 11).

לפיכך, אני קובע כי ההודעה בדבר פירוק השותפות, בהתאם לסעיף 42(א)(3) לפקודת השותפויות, שוגרה מהתובע לנתבע ביום 3.3.2014, וזהו היום שבו השותפות בין הצדדים פורקה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, במובן זה שנפסק כי השותפות בין הצדדים פורקה ביום 3.3.14 וכי החל ממועד זה תיחשב השותפות לשותפות בפירוק.

בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבע להשיב לו את הסכום שהשקיע לצורך הפיכתו לשותף, בתוספת סך של 30,000 ₪ שהלווה לנתבע וכן לפצותו בסכום של 40,000 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית לסכומים הנ"ל. ביום 4.4.2016 ניתן פסק דין במסגרתו נקבע על ידי כב' השופטת רוטקופף כי בין הצדדים היתקיימה שותפות בזמנים הרלוואנטיים וכי ההלוואה ניתנה כחלק מסכום השקעתו של התובע בעסק.

הנתבע מסר לתובע שיק בטחון בסכום של 30,000 ₪, להבטחת החזר ההלוואה.

אומנם בכתב התביעה שבפני עתר התובע למכירת העסק לצד ג' ובדרך זו בעצם להורות על חיסול עסקי השותפות ("winding up") אך בהמשך ההליך היתמקד בדרישתו לקבל את חלקו בשווי השותפות וזאת מאחר וכאמור השותפות פורקה זה מכבר כך שחל שינוי במעמד השותפים (dissolution"") (על האבחנה בין מושגים אלו ר' עניין בירן, פסקה 23). בנסיבות אלו ובהתאם לסמכותו של בית המשפט על פי סעיף 47 לפקודה, הדרך הראויה לפירוק השותפות היא פדיון חלקו של התובע כפי שבפועל נתבע על ידו במהלך ההליך הנוכחי.

מצאתי לדחות את כל טענות התובע; בעיניין ביקורו בבית העסק הסביר המומחה בתשובתו לשאלות ההבהרה כי במסגרת ביצוע הערכת שווי הוא רואה לנכון לבקר בעסק המוערך על מנת לקבל מידע שלא ניתן למצוא בדו"חות הכספיים, אשר יימצא "בין השורות", או "בין המדפים" (שאלות 9-8).

קבלת כספים מלקוחות השותפות בסיכומיו טוען הנתבע כי התובע גנב כספים מהשותפות וזאת כאשר גבה חובות מלקוחות העסק לאחר שעזב את העסק ושלשל כספים אלו לכיסו.

בעיניין ההלוואה הנטענת קבע בית משפט השלום כדלקמן: "בכל הקשור לסך 30,000 ₪ שהעביר התובע לנתבע, לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי המדובר בהלוואה פרטית שניתנה לנתבע, ועל כן יש לראות סך זה כחלק מסכום השקעתו של התובע בעסק. הראיה החותכת למסקנתי זו, הנה העובדה כי סך זה הופקד על ידי הנתבע בעצמו לטובת משווק הקשור בפעילות של מיפעל הפיס – אחד השירותים המשמעותיים שהציע העסק ללקוחותיו כעולה מחומר הראיות. ישנו חוסר היגיון בכך שהנתבע ישלם תשלום הקשור בפעילות העסק מ"כיסו הפרטי" בסיועו דוקא של שותף שהצטרף זה מכבר לעסק זה. העובדה שניתן שיק בטחון של הנתבע כנגד סך זה, אין בה כשלעצמה כדי ללמד כי המדובר בהלוואה פרטית".

סעיף 54(א) לפקודה קובע כדלקמן: "מת אחד השותפים, או חדל להיות שותף מסיבה אחרת, ושאר השותפים ממשיכים בעסקי השותפות על הונה ונכסיה, בלי יישוב סופי של החשבונות שביניהם לבין השותף היוצא או עיזבונו, הברירה בידי השותף או בידי באי כוחו, באין הסכם אחר לענין זה, לקבל מן הרווחים שהגיעו מאז הפרוק את מה שניתן לזקוף, לפי דעת בית המשפט, לשימוש בחלקו שבנכסי השותפות, או לקבל ריבית על סכום חלקו בנכסי השותפות בשיעור הקיים לענין זה לפי החוק". הסעיף דן בסיטואציה כמו בעניינינו בו עזב אחד השותפים את השותפות והשותף הנותר המשיך בפעילות השותפות תוך כדי שימוש בחלקו של שותפו לשעבר, בלי הסכמת אותו שותף (ע"א 286/56 מיכאלי נ' קלמנוביץ, פ"ד יב 367, 371 (1958) (להלן: "עניין מיכאלי"); ע"א 602/74 שוקלינסקי נ' פזית, פ"ד ל(3), 605 (1976)).

...

בצד זאת אני מקבלת את טענת הנתבע כי הוא זכאי לקזז מתוך הסכום הנ"ל את הסכום ששולם על ידו במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום , ואת הסך של 10,500 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ליום 1.4.2012.

עתירת התובע לתשלום פיצויים בסך 550,296 ₪ או בסכום אחר – נדחית.

כן נדחית עתירתו לחייב את הנתבע להשיב לו את ההלוואה בסך 30,000 ₪.

הנתבע ידע אודות החובה לפנות לנוטריון כתנאי לתוקף ההסכם, וזאת כמי שהיה בעלים של תאגידים גרמניים עוד לפני שרכש את המלון; כמי שרכש את המלון בשנת 2009; וכמי שהפרקטיקה של אישור חוזים בגרמניה הייתה ידועה לו. אילו היה הנתבע מעוניין בכך, הוא יכול היה להסתייע בעורכי-הדין המקומיים מגרמניה שהוא קיבל מהם שירות כדי לפנות לנוטריון מקומי על מנת לתקף את ההסכם.

במאמר מוסגר יצוין כי חוות-דעת המומחים מטעם הצדדים עוסקות בין היתר בשאלת תוקפו של ההסכם לנוכח הכללים החלים על התאגידים הגרמניים והאפשרות להוציאו אל הפועל בהתאם לדין הגרמני (ובכלל זה – האפשרות לרשום את זכויותיהם של רובין והתובעת בתאגידים הגרמניים; המשמעות של אי-רישום כאמור; וסמכותו של הנתבע כמי שמחזיק בחברה הרשומה כשותף המנהל בתאגיד ה-KG).

בנוסף, שלח הנתבע לתובעת ביום 30.11.2015 מכתב בו הוא כותב: "אתם השקעתם את כספיכם כשותפים במלון, כך נובע הן מנייר הטיוטא שרובין ואני כתבנו [הוא המסמך מיום 15.3.2012, ר.ר.] והן מצורת הפעילות המשותפת של רובין ושלי". היינו, הנתבע עצמו מסתמך על המסמך מיום 15.3.2012 כבסיס לטענותיו ביחס לתוכן ההסכמות בין רובין לבינו, או למצער כמסמך שניתן להסיק ממנו אודות אומד דעתם המשותף.

התובעת עצמה הודתה בחקירתה הנגדית כי היא לא הייתה מודעת בזמן אמת לכך שהחברה אינה משלמת את החזרי ההלוואה לבנק וכי היא לא הייתה מעורבת בעסקי המלון (פ' 2.5.2021, בעמ' 111, ש' 1-3).

האם קיים עגון אחר להתנאת מכירת המלון בהסכמה של התובעת או של רובין לכך? כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון מה הוסכם בין הצדדים לגבי הניהול השוטף של התאגידים ובכלל זה זכויותיהם של רובין ושל התובעת וחובותיו של הנתבע.

...

אני סבורה כי אין די במסמכים האמורים כדי להוכיח את שוויו של המלון.

לאור כל זאת ובהעדר ראיה אחרת, אני סבורה כי הוכח שערכו של המלון במועד בו הוא נמכר היה המחיר שהתקבל עבורו במסגרת ההסכם למכירת המלון שאושר על ידי הבנק.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התובענה נדחית.

כבטוחה להחזר ההלוואה, דרש הבנק למשכן את דירת המגורים וכן דרש כי תרשם משכנתא על דירת המגורים והנתבע יחתים את התובעת על מסמכים לפיהם היא מוותרת על הגנת בית המגורים המוקנות לה בדירה ככל שהבנק ירצה לממש את המשכנתא ולמכור את דירת המגורים.

בהתאם הוסכם בין הצדדים בהסכם הממון כך: "מהות הסכם זה ב "ניקיון" כל החובות העומדים למי מבין הצדדים במועד החתימה על הסכם זה ו/או בכל זמן קודם לו. האשה מסכימה להתחייב במסגרת הלוואת המשכנתא, כנגד הצהרת הבעל, כי יעשה שימוש בכספי הלוואת המשכנתא כדי להשיב חובות וכדי שלא לגרום לכל חיוב של האשה כלפי צדדים שלישיים בכל מן הזמנים, באופן שהזכויות העומדות לאשה עובר לחתימת הצדדים על הסכם זה, לא יפגעו, ולא יווצר מצב שבו ביום איזון המשאבים יהא חלקה של האשה שלילי (כלומר שלא יהיה מצב שבו האשה תהיה ברת חוב כלפי צד שלישי כלשהוא)".

משמע, בהתאם להסכמות הצדדים לפיהן הנתבע ראה בתובעת שותפה גם בזכויות בדירה וגם בקשר לחובות של העסק וכן משקולי צדק והגינות במערכת יחסים בין בני זוג כאשר צד אחד ממלא את חלקו בהסכמות בין הצדדים, הרי שיש בכך כדי לבסס את טענת התובעת לפיה קיימת לה זכות שתוף בדירה כשם שיש לה חיוב מבחינת הנתבע בחובות המשותפים של הצדדים.

שנית, התובעת הודתה בחקירתה כי חתמה על מיסמך הוויתור לבנק לפיו במקרה של מימוש המשכנתא לא תעמוד לה טענת הגנת בית מגורים וכי לבנק תהיה זכות לממש את דירת המגורים על מנת לגבות את החוב בגין הלוואת המשכנתא שניטלה בשנת 2010 (וזאת להבדיל מחובות אחרים של הנתבע כלפי צדדי ג').

כן שאלת היחסים בין ערבים שונים לאותו חוב, היא שאלה נפרדת בתחום דיני הערבויות ובהסכמים שנחתמו בין הבנק לערבים ואין בסמכותו של בית המשפט להכריע בשאלה זו. כך או כך, בהליך זה התובעת לא הציגה כל חוזה המחייב את הבנק לממש תחילה ערבות אחרת או עירבון אחר שהובטח לו, קודם למימוש דירת המגורים ובית משפט זה אינו עוסק ביחסי הקדימות בין ערבים לאותו חוב.

...

אני מורה למומחה לבדוק את הסכומים שמשך הנתבע מפוליסת ביטוח החיים על שמו וכן מפוליסות אחרות, לצורך חלוקת הסכום שווה בשווה בין הצדדים.

סוף דבר: אשר על כן, לאור המפורט לעיל – נפסק כדלקמן: בנוגע לתביעה לפסק דין הצהרתי – אני קובעת בזאת כי הזכויות בדירה ברח' --- בהרצליה שייכות לשני הצדדים באופן שווה בכפוף לתשלום חוב המשכנתא ו/או חובות נוספים שרובצים על הדירה.

בנוגע לתביעת מזונות אישה – התביעה נדחית.