הסכמת המעביד לתת כספי פיצויים לעובד שהחליט להתפטר

ביום 10.2.20 ניתנה החלטת סגנית הנשיאה, כב' השופטת גילצר כץ, לפיה מעיון בכתב התביעה עולה כי לתובעת טענות לכאורה כנגד הנתבע שכן החלה לעבוד עבורו טרם עבודתה בחברה והוא זה שסיכם עימה על תנאי העבודה וכלפיו היא טוענת שהפר את חובת תום הלב, כך שאין מקום למחוק על הסף את התביעה נגדו.

לאור קביעתנו זו, שמדובר בפיטורים בהסכמה, הרי שלא היה מקום לערוך לתובעת שימוע ועל כן אין מקום לבחון פיצוי בגין העדר שימוע, כפי שנקבע בע"ע 1036/00 מיכל צוקרמן נ' עריית נשר עבודה ארצי, כרך לג(10) 35 (2002), בחוות דעתו של כב' השופט רבינוביץ: "אין מדובר כאן בהתפטרות וגם לא בפיטורים, אלא בהסכמה לסיים את עבודת המערערת בתנאים שהסכימו עליהם הצדדים. בנסיבות אלה של סיום עבודה בהסכמה, גם אם היוזמה להפסקת העבודה נעשתה ע"י המעביד, לא מתעוררת שאלת פיטורים שלא כדין, כי לא היו כאמור, פיטורים, אלא סיום יחסי עובד-מעביד בהסכמה. גם אם נצא מנקודת המוצא שמדובר ב"פיטורים מוסכמים", לא ניתן לומר, שפיטורים אלה נעשו שלא כדין, משום שאלמנט ההסכמה מכשיר, בנסיבות הקיימות, את הליך הפיטורים".

בנוסף לכך בהתאם לתכנית הביטוח של התובעת (ת/1) היא היתה זכאית למשוך את הכספים שהופקדו עבורה, לאחר סיום עבודה, וזה ללא קשר לשאלה האם פוטרה או התפטרה שכן סעיף 14 לתכנית הביטוח של התובעת מציין במפורש כי: "המעסיק מאשר כי העובד יהיה זכאי למשוך את כספי הפיצויים ללא תנאי החל מיום 3 או בתום שלוש שנות עבודה של העובד אצל המעביד ממועד תחילת העבודה הנקוב לעיל, המוקדם מבין המועדים הנ"ל". לאור האמור, דין תביעתם הנגדית של הנתבעים להדחות.

...

הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 5,000 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו בהתאם לדין.

כמו כן, אנו מורים לנתבעים להפסיק לעשות שימוש בתיבת הדואר האלקטרונית ששימשה את התובעת בעת עבודתה בחברה ובחתימתה.

בנסיבות הללו מצאנו לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 4,000 ₪ בלבד.

בהתאם להסכמות בין הצדדים הישתכר התובע שכר חודשי בסך 9,000 ₪ נטו, 10,820 ₪ ברוטו בחודש העבודה האחרון.

התובע ביקש מן הנתבע שלא להעביר כספים לקרן פנסיה שכן הוא בהליכי תביעה נגד מעסיק קודם.

בעוד התובע טוען כי פוטר במפתיע ללא שימוע (סעיף 8 לתצהיר התובע), טוען הנתבע כי עקב חוסר שביעות רצון מעבודתו של התובע הוא זומן ביום 22.5.19 לשימוע למחרת היום, בשימוע פירט טענותיו ולאחר מכן הוחלט לפטרו (סעיפים 12- 14 לתצהיר הנתבע).

ויוזכר: "פגם בשימוע אינו חייב בהכרח להביא להענקת פיצוי כספי לעובד" [ע"ע (ארצי) 11260-10-13 מרכז הפורמאיקה אברבוך בע"מ - יפית פרבר גאלי (14.11.2016)].

התובע עבד 11 חודשים, ולכן היה זכאי להודעה מוקדמת בת 18.5 ימים בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001.

...

התביעה ברכיב זה נדחית.

התביעה ברכיב זה נדחית.

לנתבע קמה זכות קיזוז למול התובע בגין חוב זה. סיכום התביעה מתקבלת בחלקה, התובע זכאי לסכומים הבאים: פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך 2,925 ₪.

הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק, צריך לעמוד בשלושה תנאים: עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או שהתקיימו נסיבות אחרות שביחסי העבודה שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון.

] בהערת אגב נעיר כי בסיכומיהן ביקשו הנתבעות לערוך השוואה בין המקרה שהובא לפנינו בתיק דנן, להחלטה שניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור בבית הדין הארצי לעבודה,[footnoteRef:42] שם נסיבות סיום העבודה נעשו על רקע תקופת מגיפת הקורונה והוצאת העובד לחל"ת.[footnoteRef:43] [42: בר"ע (ארצי) 12132-09-21 ששאל אינטרנשיונאל בע"מ - סמי כהן 22.09.2021; בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן בדמ (ת"א) 48515-05-20 סמי כהן - ששאל אינטרנשיונאל בע"מ, 16.08.21.

] כפי שכבר נקבע על ידי בית דין זה בהרכב אחר, והדברים אשר נקבעו שם יפים לענייננו[footnoteRef:46], עיקר המחלוקת הרלוואנטית לטענת הגנת הסיכול בתיק דנן, הוא תשלום פצויי הפיטורים, שאינם מבטאים בשום אופן פיצוי על הפרת חוזה,[footnoteRef:47] פצויי הפיטורים הנם "זכות נילוות" ליחסי העבודה, ותכליתם "להעניק לעובד שסיים עבודתו 'רשת ביטחון' לצורך קיום, לשם מציאת מקום עבודה חדש, כמו גם התארגנות במצב שנוצר",[footnoteRef:48] ויש לראות בה, לפיכך, "זכות סוציאלית מובהקת הבאה לפצות את העובד על אבדן מקום עבודתו, ולהקל עליו עד שימצא מקום עבודה חדש"[footnoteRef:49] תכליות נוספות הן הענקת פיצוי כספי לעובד בגין ה"בלאי" האנושי שניגרם לו במהלך שנות עבודתו אצל אותו מעסיק.

בעיניין אוקראינסקי[footnoteRef:67] נקבע כי הטענה לפיה תלושי השכר אינם משקפים את הסכמות הצדדים היא בבסיסה טענה עובדתית שיש לבחנה בראי החקיקה המסדירה את בהירותם וודאותם של תנאי העסקה,[footnoteRef:68] כאשר במסגרת הבחינה העובדתית במצב בו לא קוימה החובה על פי חוק הודעה לעובד (היינו בהעדר הודעה לעובד על תנאי עבודתו) יש לנסות להיתחקות אחר הסכמת הצדדים, ובמסגרת היתחקות זו במקרים המתאימים עשוי להנתן משקל ראייתי, בין היתר, למבנה התלוש.

...

אשר לאיפוס הוותק מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים, ולאור הראיות שהובאו לעיל לא מצאנו כי מדובר בניצול לרעה של נוביצקי.

נוכח כל האמור לא היה מקום לצירוף הנתבעת להליך ולפיכך התביעה נגדה נדחית.

סוף דבר   בנסיבות אלה, הנתבעת 1 תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, סך של 37,780 ₪, לפי הפירוט שלהלן:     הפרש פיצויי פיטורים בסך 30,384 ₪; פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 2,000 ₪;  פיצויים בגין תלושי שכר שאינם ערוכים כראוי בסך 1,000 ₪;  החזר ניכוי מהשכר בגין חלף הודעה מוקדמת בסך 4,396 ₪;    התביעה נגד נוביצקי נדחית.

מר צימרמן שוחח עם התובעת בנוכחות מנהל המרחב ושאל מה מעשיה בתחנה ומדוע היא מפריעה למהלך העבודה התקין במקום, וזו השיבה לו כי היא לא התפטרה והיא תחליט מתי היא תעזוב.

עוד טענה כי לא מתקיימים התנאים בסעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים: היא לא העלתה טענותיה בזמן אמת ולא מתקיימים בה הנסיבות בהן לא ניתן לידרוש ממנה להמשיך בעבודתה, בשים לב לכך שברוב תקופת העסקתה מנהלה הישיר היה חברה הקרוב, מר אביב והוא לא היה פוגע בה. כמו כן התובעת לא התריאה למעסיק על נסיבות בגינן היא לא יכלה להמשיך לעבוד והיא לא נתנה למעסיק אפשרות לתקן (סעיף 93 בכתב ההגנה).

כמו כן יש להורות על דחיית התביעה ברכיב זה, על פי נפסק בדב"ע לז/ 2 – 4 האירגון הארצי של עובדי התעשייה האוירית – התעשייה האוירית בע"מ, פד"ע ח' 459, 469 וכן בעס"ק (עבודה ארצי) 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - איגוד ערים איזור חיפה שרותי כבאות (נבו 20.11.2002), שם נקבע כי אין מקום למתן פיצוי כספי, במקרה בו עובד לא קיבל מנוחת פיצוי מהטעם ש"בכך יש כדי להגשים את תכלית החוק, הבאה להבטיח לעובד ימי מנוחה בפועל.

תשלום לעובד שלא קיבל "מנוחת פיצוי" יש בו כדי להכשיל את תכלית החוק, שכן הוא הופך עבודה במשך שבעה ימים בשבוע לכדאית עבור העובד ומעניק תמורה עבור הסכמתו לעבור על הוראות החוק.

עם זאת משקבעתי שהתובעת לא הוכיחה את מתכונת ההעסקה לה היא טוענת, על פי דוחות אותם ניהלה לכאורה, הרי שלא הוכיחה כי תנאי העסקתה היו נחותים במידה ניכרת ועל כן, היה מקום לתת התראה למעסיק לתיקון היתנהלותו בטרם התפטרה (התנאי השלישי).

...

כמו כן, איני מקבל טענת הקיזוז ביחס לשלילת ההודעה המוקדמת של התובעת.

סוף דבר לאור כל שפורט לעיל, דין התביעה להידחות.

למרות דחיית התביעה היה מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת, לאור התנהלות הנתבעת כמפורט בסעיף 50 לעיל – החלטתי שכל צד ישא בהוצאותיו.

כמו כן, גם במכתב ההתפטרות מיום 17.2.21 טען התובע כי הוא החליט להתפטר מעבודתו עקב העידר ההפקדות הפנסיוניות.

תהא תכלית החוק אשר תהא, נקבע כי "אין ספק כי מטרת החוק איננה קבלת כספים מהמעביד במהלך העבודה, אלא ליתן לעובד המסיים את עבודתו אצל המעביד סכום כסף"[footnoteRef:5].

בכל מקרה, בהיעדר "הסכמה" להפקדות פנסיוניות בתקופות השנויות במחלוקת לא ניתן להסיק "הסכמה" להפקדת חלקו של העובד נוסף על חלקו של המעסיק בתגמולים.

הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק, צריך לעמוד בשלושה תנאים: עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או שהתקיימו נסיבות אחרות שביחסי העבודה שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון.

...

בהתחשב באמור לעיל, החלטנו להעמיד את הפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בגין התקופה השנייה והשלישית ע"ס כולל של 7,500 ₪.

נוכח האמור, משום שמצד אחד הוכח בפנינו כי היו עיכובים במסירת תלושי השכר ומאידך גיסא מצאנו כי העיכובים היו בתום לב, ותלושי השכר נמסרו לתובע הגם אם באיחור, החלטנו לעמיד את הפיצוי בגין רכיב תביעה זה על הצד הנמוך בסך כולל של 2,000 ₪.

נוכח האמור לא מצאנו הצדקה לפסיקת פיצוי ברכיב תביעה זה. סוף דבר בנסיבות אלה, הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה, סך של 96,022 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן: חלף הפקדה לתגמולים בסך 30,687 ₪; פיצויי פיטורים בסך 55,835 ₪; הנתבעת תמסור לתובע בתוך המועד האמור טופס 161 לשחרור הכספים שהופקדו בגינו בחלק מהתקופה השנייה.