במהלך שנת 2019, המנהל המיוחד והמערערים הגיעו להסכמה לפיה המערערים התחייבו לפעול להקטנת החוב ולהסרת מחדליהם בנידון, אך נכון למועד כתיבת הדוח, הרשויות או המערערים לא עידכנו על הקטנת החוב.
בנסיבות אלה, כשמתחילת ההליך המערער כשל בסוגיה המהותית של טפול בשומות לפי מידת השפיטה; כשהמערער דוחה בלך ושוב את בעל התפקיד ואף את בית המשפט; והתנהלותו מטרפדת את קידום ההליך ופוגעת בניסיון לחלק דיבידנדים לנושים – בית המשפט קבע כי אין להעניק למערער את החסד וההגנות שבהליך פשיטת רגל והורה על ביטול ההליך.
בהתייחס לפסק הדין, המערערים טענו כי עיקר החוב כלפי רשויות המס נסב על קנסות; כי הקף החוב בדין קדימה נמוך ביותר וממילא ללא בירור מצבת הנכסים של המערערים ותביעות החוב אין אפשרות לידון בסוגיית הקטנת החוב; כי רשות המיסים מסרה למערערים כי אין היא מטפלת בקנסות במהלך תיק פשיטת רגל, וכי זה מתפקידו של המנהל המיוחד; וכי הוצגו תיכתובות עם רשות המיסים ואישור יועצת מס על טפול בחוב נכויים לכאורי, מסמכים המהוים רשומה מוסדית ותעודת עובד ציבור, כך שלא היה צורך בהעדת יועצת המס; וכי היה מקום לאפשר למערערים שהות קצרה לצורך הצגת הדוחות שהוגשו לרשויות המס, ואין לבטל את הליך פשיטת הרגל מטעם זה.
לבסוף, בהתייחס להחלטתו השנייה של בית המשפט, נטען כי בקשה לחייב את המערערים בהפקדת עירבון נתבקשה בעבר מבית הדין לעבודה ונדחתה; כי בית משפט קמא הסיג את סמכותו של בית הדין לעבודה; כי שגה בית המשפט בהתייחסו לאי תשלום הוצאות המשפט בסך 200,000 ₪ כחוב של התא המשפחתי הכולל את המערערת; וכי לא היה מקום להורות על הפקדת ערבון כספי לטובת הנתבעים (המשיבים) בקופת הכנוס, כשמנגד יש באפשרות המערערת להציג ערבות להבטחת קופת הכנוס עצמה.
לא למותר לציין כי בבסיס בקשת המנהל המיוחד לבטל את ההליך עמדו טעמים נוספים מלבד הטיפול בחוב לרשויות המס, וכלשונו: "המנהל המיוחד עומד על הבקשה לביטול הליכים בשל היתנהלות החייבים במסגרת ההליך, העובדה שלא מסרו ערבות כנדרש ובכך יצרו חובות חדשים והשאירו את המבקשים בפני שוקת שבורה, העובדה שהחייב לא פעל כנדרש מול רשויות המס ולא הביא להפחתה של המס והעובדה שהחייב אינו פועל לקדם את ההליך ולהביא לסיומו אלא עסוק בלסרבל אותו, להיתחמק מנושיו ולהציג תמונת שוא באשר להכנסותיו" (תגובת המנהל המיוחד מיום 9.12.2022).
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בכתב הערעור על נספחיו הרבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי תקנה 138(א)(1) ל[תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט](http://www.nevo.co.il/law/157751)-2018.
בהינתן מסקנה זו, ומשאין עוד רלוונטיות לבקשת המשיבים לאסור את המערער, איני רואה להידרש לטענות המערערים על כך שבית משפט קמא לא אפשר את חקירת המשיבים על בקשתם.
סיכומו של דבר, שאיני רואה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ובהחלטות מושא הערעור.
