התובע הפנה לעניין ההסכמה לפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע''א 7388/97 משה זמיר ז''ל נ' יעל דולב (פורסם בנבו) שם נקבע כי ההסכמה של שותף בבית משותף לוותר על השמוש ברכוש המשותף וכי אחד השותפים יעשה בהם שימוש ייחודי, הסכמה כזו חייבת להיות " ברורה וחד משמעית, ולהעיד על גמירת דעת, ידיעה והסכמה מלאה של הצד המוותר".
התובע אף מפנה להוראות סעיף 62(א) לחוק המקרקעין, הקובע כי הצמדת חלק מהרכוש המשותף מחייבת את הסכמת כל דיירי הבית המשותף, כאשר, בעניננו, כך התובע, הרי שברור כי הנתבעים לא קיבלו את הסכמת יתר בעלי הזכויות בבית, ועל כן, הקמת הגדרות סביב החצר המשותפת הקמת הג'קוזי ובריכת שחייה בחודיש הקיץ, ופתיחת דלתות כניסה לשלושה כיוונים לדירתם מהוה הישתלטות אסורה על הרכוש המשותף ,המונעת מיתר בעלי הזכויות, ובמיוחד התובע, לעבור ולעשות שימוש באופן חופשי בחצר המשותפת.
תפיסת חלק מהרכוש המשותף לצורך הרחבת דירה והצמדתו לדירה מסוימת טעונה הסכמה של הדיירים.
מתן הגישה לתובע לעשות שימוש באותם שטחים ברכוש המשותף, יחייבו אותו לשאת בחלק היחסי בהוצאות האחזקה של אותם שטחים, כגון מים, גינון, נקיון וכיו''ב.
כפי שכבר ציינתי, פסק הדין איננו מהוה פיתרון כולל של המחלוקות בין הצדדים, וחבל שהסוגייה לא באה על פיתרונה בהידברות בונה בין הצדדים, תוך השגת הסכמות להקצאת שטח ספציפי לכל דייר ודייר לשימוש בשטחים המשותפים, תוך הסדרת אותה חלוקה גם בלישכת מירשם המקרקעין.
...
לסיכום:
לאור כל האמור לעיל, הרי שניתן בזאת צו האוסר על הנתבעים, או מי מטעמם, מלמנוע מהתובע שימוש בשטחי הרכוש המשותף בבניין, כאשר שימוש זה, כאמור, יתבצע תוך התחשבות בנתבעים, וצמצום אפשרות הפגיעה בפרטיותם.
בהעדר חלוקה של השימוש ברכוש המשותף, כאמור, הרי שלכלל הדיירים בבניין , והתובע בכללם, הזכות לעשות שימוש בחצרות ובגג הבית המשותף ובהתאמה הנני קובעת כי יש לאפשר גישה ושימוש כאמור לכלל הדיירים, לאותם שטחים, ובכללם התובע.
יתר הסעדים שהותבע עתר לקבל, נדחים בזאת.
