הסכמה משתמעת לשימוש בקרקע

הנתבע 1 טוען כי החתימות על מיסמך ת/5, כמו גם שנות השמוש הרבות על ידו, מהוות הסכמה של התובעת ושל הנתבע 2 לשימוש הייחודי הנעשה על ידו ברכוש המשותף ואבחן להלן טענה זו. האם הייתה הסכמה של התובעת? בנה של התובעת, אשר חתם על ת/5 ("גרמושקה" שהועברה לאישור התוכנית על ידי רשות מקרקעי ישראל) בשם אביו המנוח, טען כי חתם על המסמך משום שהנתבע 1 יצר בפניו מצג כי החתימה נועדה להסכמה לבניית פרגולה (ע' 30 ש' 18-20, 34, 37 וע' 31 ש' 2-11).

אולם לכאורה בין בעלי הדירות לבין עצמם גם הסכמה בעל פה די בה. אלא שבית המשפט קבע בעיניין זה כי ההסכמה בעל פה לשימוש הייחודי האמור, צריך שתהיה מפורשת ולא משתמעת.

...

לטענת הנתבע 1, התובעת (באמצעות בנה) והנתבע 2, נתנו את הסכמתם למצב הדברים הקיים היום, הן במישור התכנוני והן במישור הקנייני, ועל כן, יש לדחות את התביעה.

משלא הוכיח זאת, יש לקבל את התביעה כפי שיפורט להלן.

פועל יוצא מכך הוא כי יש להיעתר לבקשה של התובעת אף לסעד השני שביקשה, היינו, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש ייחודי בחלק מסוים של הרכוש המשותף, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה אחרת.

משאני מקבלת את התביעה אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. לנוכח הסכמתו של הנתבע 2 כבר מראשית ההליך לקבל את התביעה, אינני מחייבת אותו בהוצאות ומאחר שהתביעה לא הוגשה על ידי הנתבע 1, אינני מחייבת אף את הנתבע 1 לשאת בהוצאות הנתבע 2.

לטענתו, הוא הצביע על הסכמה משתמעת לשימוש הנ"ל בקרקע ומשיקולי צדק יש להעניק לו פיצוי על העצים .

...

יתר על כן, ועל אף שמועד הנטיעה לא הובא כראיה בפניי, דומה שאין חולק כי נוכח חלוף עשרות שנים ממועד ההפקעה ועד היום, כבר הספיק התובע להפיק מהשקעתו משך שנים לא מעטות רווחים ואף ניתן להניח באופן סביר שהוא כיסה זה מזמן השקעה זו. על כן, וכאמור רק אגב אורחא, במכלול השיקולים הנ"ל ותוך איזון ביניהם בנסיבות המקרה דנן סבורני כי שיקולי צדק אינם עומדים לצדו של התובע שידע כי המדינה דורשת את החזקה ועל אף זאת נטע בקרקע עצים וכמו כן, הספיק להפיק מהם רווחים משך שנים ארוכות.

ואם מצא בית המשפט העליון שלא לעשות כן בנסיבות דומות, כמובא בפסיקה לעיל, קטונתי אנוכי.

סיכומו של דבר התביעה לתשלום פיצויי עבור העצים נדחית.

לעמדתי, לסיטואציה שכזו נועדה ההלכה שנקבעה ברע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי פ"ד נג(3) 151, 159 (1999), שם נדון עניינו של מחזיק בחלקת מקרקעין שלגביו נקבע שהוא איננו בגדר דייר מוגן, אך מאידך אינו יכול להחשב כמסיג גבול מאחר והחזיק בחלקה שנים רבות בהסכמה מלאה של הבעלים לאור תמורה ששולמה להם, ובעניינו קבע בית המשפט שהוא בגדר מי שניתן לו רישיון בתמורה לישיבה ושימוש במקרקעין, ונקבע גם כי "ברישיון כאמור ניתן להכיר מקום שבו ניתנה הסכמה מפורשת או משתמעת על ידי הבעלים לשימוש או חזקה במקרקעין, לרבות במקרה שבו כוונתם של הצדדים להקנות זכות במקרקעין לא השתכללה לכדי עסקה שלמה בשל אי-התקיימות תנאי שהדין דורש, אך החזקה במקרקעין נימסרה בפועל". כך הם לעמדתי פני הדברים במקרה שבפנינו, שבו נערך הסכם בין הצדדים שנועד בסיכומו של דבר להקנות למנוח תאופיק גנאים 1/3 מזכויות הבעלות בחלקה 77 בתמורה לעיבוד החלקה על ידו במשך 12 שנים ונטיעת וטיפוח עצים נושאי פרי, אלא שכוונה זו לא הושלמה במסגרת הליך ההסדר וכיום לא ניתן ליישמה לאור מיגבלות הדין.

...

בכל מקרה, אינני מקבל את כלל טענות הנתבעים כנגד תוקפו של הסכם המוזארעה זאת נוכח מכלול הראיות המצביעות בבירור על כך שכלל הצדדים לרבות איברהים, תופיק ואחמד מוואסי ו/או מי מטעמם נהגו בפועל במשך קרוב ל-60 שנה!!! באופן המצביע בבירור על כך שהסכם המוזארעה נכנס לתוקפו ויושם בפועל על ידי הצדדים.

ואולם בשים לב לכך שייתכן כי אכן לא ניתן לעשות שימוש כלשהו בשטח שנותר, לא לצרכי בנייה ולא לצרכים אחרים כפי שנטען על ידי מג'ד אבו מוך, ובשים לב לכך שאכן שימוש בשטח האמור ייצור מטבע הדברים חיכוך קרוב ואינטנסיבי בין הבית שבנה מג'ד אבו מוך ובין השטח שיישאר בידי עבד אלרחים, אני סבור כי נדרש דיון נוסף שטרם נערך בשאלה האם לאור קביעותי בפסק הדין לעיל, יש ליתן אפשרות למג'ד אבו מוך לקבל לידיו גם את השטח שנותר כנגד פיצוי מתאים או שמא שטח זה יישאר בידי עבד אלרחים.

344.6 לפיכך ועל מנת שאוכל לתת פסק דין משלים אך ורק בסוגיית הפיצוי המגיע בגין השטח שכבר נלקח מעבד אלרחים, ובשאלת השטח שנותר ללא בנייה במגרש במחלוקת אני קובע דיון נוסף בתיק אך ורק בין מג'ד אבו מוך ועבד אלרחים ליום 20.12.2022 בשעה 11:00.

עם זאת ובכל מקרה, בשים לב לאחריותו של מוניר למצב הדברים שנוצר בתיק זה ובשים לב למצגי השווא וטענותיו השונות שנדחו במלואן על ידי אני מחייב את מוניר בכל מקרה לשלם הוצאות משפט כולל שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ לעבד אלרחים וסך של 12,000 ₪ למג'ד אבו מוך.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבים ערעור, ובו טענו, בין היתר, כי המבנה שהוקם במיגרש המאוחד הנו בית שאינו רשום כבית משותף, ולכן סעיף 29 לחוק המקרקעין אינו חל לגביו; וכי הצדדים שינוי בהתנהגות את הסכם 2005, כך שישנה הסכמה משתמעת לשימוש שנעשה על-ידם בשטח המריבה.

...

כתוצאה מהנמכת מפלס הקרקע טענו המשיבים כי אין ביכולתם להשתמש בשביל הגישה לשטח הדרומי, כך שאין מנוס משימוש בשביל הגישה העובר בחלקו של המבקש.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, וכן בכתבי הטענות שהגישו הצדדים בערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

על רקע זה, דומה שאף אילו היה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס כולו על טענה זו, עדיין לא היה בכך כדי להוביל, בהכרח, למסקנה לפיה יש לקבל את הבקשה דנן.

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות.

כן הפניתה, לפסיקה הקובעת כי הסכמה לשימוש ברכוש המשותף וחלוקתו צריכה להיות מפורשת, כי יש להצביע על הסכמה פוזיטיבית , ברורה וקונקרטית לחלוקה, ואין די בהעדר היתנגדות פוזיטיבית או הסכמה משתמעת, כי הרי יש להקפיד על שמירה על זכויותיהם הקנייניות של בעלי הדירות , ויש להישמר לבל תפורש שתיקת בעל דירה כהסכמה שממנה לא ניתן לחזור.

התובעת, כך הנתבעים 1-2, היתגוננה בתצהירה , לעניין השהוי, בגירסה כי לפני רכישת הדירה היא הייתה במצב נפשי, פיסי , וכלכלי בכי רע, באופן שפגע בידיעתה אודות המצב הנוהג במקרקעין וההסכמות ההיסטוריות ביחס לחלוקה והשמוש בשטחים המשותפים בין כלל דיירי הבניין במעמד הרכישה.

...

לעניין הגג, אני מורה לתובעת ולנתבעים 5-6 לאפשר גישה בטוחה לגג לשימושם של כלל הדיירים.

מתן הגישה לתובעת לעשות שימוש באותם שטחים ברכוש המשותף, יחייבו אותה לשאת בחלק היחסי בהוצאות האחזקה של אותם שטחים, כגון מים, גינון, נקיון וכיו''ב. באשר לתבעה שכנגד, וכפי האמור לעיל, דין תביעה זו להידחות.

  לנוכח התוצאה אליה הגעתי אני מורה על חיובם של הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש''ח לתשלום בתוך 30 יום.