"אין ספק שעצם הצמדת הגג ליחידה מסויימת איננה נותנת לבעל היחידה זכות לבנות על הגג כעולה על רוחו ללא הסכמת בעלי הדירות האחרות בבית, אלא גורמת אך ורק לכך שאותו חלק מהגג חדל להיות חלק מהרכוש המשותף והופך להיות חלק מהדירה" (דברי כבוד השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 749/76 נחום ו-צביה יוסף נ' יצחק בכר , לב (3) 617 (22.10.1978) בעמ' 621).
לעניין זה ראוי להביא מדבריו של כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז) בפסק דין לווינהיים בעמ' 1727כדלהלן:
"שאלתי את עצמי, אם מהצמדת הגג לדירת המערערים, שנרשמה בפנקס הבתים המשותפים, ושהיתה ידועה למשיבים, שעה שהם רכשו את דירותיהם, אינה משתמעת הסכמת המשיבים, שהמערערים יהיו רשאים לבנות על חלק הגג הצמוד לדירתם - שאם לא כן, מה בצע באותה הצמדה, ולאיזו מטרה אחרת יכול לשמש אותו חלק מן הגג? הרי תופעה ידועה היא בימינו שאדם רוכש לעצמו את הזכות לגג, על-מנת לבנות עליו, כשם שקונים חלקת אדמה לצורך בניה. אולם הגעתי לכלל דיעה שאין די בעצם הצמדת הגג כדי לקרוא תנאי מכללא שכזה אל תוך ההסכם שבין הצדדים, אלא השאלה היא שאלת עובדה, ועל המערערים היה להוכיח שאכן זאת היתה כוונת הצדדים. הוכחה כזאת לא הובאה על-ידם, ולכן נופלת ההכרעה בגדר הוראות החוק, אותן הזכיר חברי הנכבד השופט ברנזון, ואותן הוא פירש" .
...
אשר על כן, הנני קובעת כי זכויות הבנייה לא הוקנו לתובעת.
אלא שכמפורט לעיל, נקבע על ידי כי אין תוקף למסמכים משנת 2006, משכך, הרי שדין טענת התובעת המבוססת על מסמכים אלו להידחות והתאמה הנני קובעת כי התובעת זכאית להצמדת שטח לדירתה בגודל של 20 מ"ר בקומת הקרקע וזאת, בהתאם להסכמת הצדדים והוראות ההסכם משנת 1970.
סוף דבר:
אשר על כן הנני מורה על פירוק השיתוף במקרקעין על דרך רישום בית משותף תוך ייחוד הדירות והצמדת שטחים משותפים כמוסכם בין הצדדים ואולם, זאת תוך שהנני קובעת כי לדירת התובעת יוצמד שטח בגודל של 20 מ"ר בקומת הקרקע, הנני דוחה טענת התובעת ובהתאם לה הינה זכאית לזכויות הבנייה הקיימות על המקרקעין והנני קובעת כי זכויות אלו תיוותרנה חלק מהרכוש המשותף.
