הסכמה לעיכוב ביצוע פסק דין והפנייה לפישור

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 31229-06-17 נתיבי משי - חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' המתועשת בע"מ ואח' לפני כבוד השופט עדי הדר התובעת והנתבעת שכנגד: נתיבי משי - חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ הנתבעת והתובעת שכנגד: המתועשת בע"מ פסק דין

הדיון החמשי והשישי ביום 24.7.19 וביום 2.9.19 היתקיימו הדיון החמשי והשישי במתכונת של ישיבות פישור לפני כבוד השופטת נויבירט.

ביום 16.12.15, פנה הקבלן אל המזמין וציין כי עדיין לא התקבלה התמורה בגין עבודה שבוצעה עבור חודש נובמבר 2015, למרות שהמזמין התחייב שהתשלום יימסר לקבלן לא יאוחר מ 15- בכל חודש עוקב.

אולם, מר עמלה חזר משורה 16 על אותה גרסה לפיה המזמין גרם לעיכוב בעבודה: "העד, מר עמלה: יעלה לנו הרבה כסף זה היה מבחינת שאנחנו היינו עושים קומבינות בתבניות כדי להגיע לגובה מסוים. לא, המתועשת לא הייתה מביאה את החומר המתאים לזה." מעדות מר עמלה בעמוד 106 עלה כי מי שהיה אמור לסייע לבימ"ש לברר האמת הוא המפקח מטעם המזמין הראשי שהקבלן עמד עמו בקשר: "העד, מר עמלה: איך זה היה עובד עם מתועשת, זה היה, זה היה שונה מכל הפרויקטים שביצענו. וגם שהולכים לבצע בעתיד. לא, לא היו מנהלים מולנו יומן עבודה. לא הסכימו לנהל מולנו מנהל עבודה.

...

בימ"ש מאמץ גם מסקנה זו של המומחה.

ראה בשורה 22: "העד, מר גפני: המתועשת לא צריך חתימה כי היא, היא הכינה את החשבון." ובעמוד 67 משורה 22: "העד, מר גפני: המתועשת הכינה את החשבון, היא הכינה והיא סיפקה לי אותו. זאת אומרת זה חשבון שהוא מוסכם על ידה." המזמין עימת המומחה בעמוד 68 עם הטענה כי גם אם ערך חשבון חלקי, עדיין יש לו הזכות לטעון לאחר מכן שהעבודה לא הושלמה והמומחה ענה משורה 10: "העד, מר גפני: והמתועשת בחשבון חלקי אישרה מאה אחוז מקוב הבטון, ושניהם אומרים זה חשבון שנבדק והסכמנו, אז כנראה שהיא הגיעה למסקנה שהבטון הזה צריכים לשלם עליו מאה אחוז." ובעמוד 69 משורה 22: "העד, מר גפני: בסדר. אז אני אומר, מה ששלחה המתועשת אחרי זה, כן? זה מצב שבסילוק יד של קבלן הוא לא סביר. כשמסלקים יד של קבלן אם רוצים להימנע ממצב שיהודה פלדות, שזה המזמין הראשי, תבוא אחרי חצי שנה, 3 חודשים, שנה, ותגיד זה אישרתם וזה לא בסדר, לכן כתבתי, עושים פרוטוקול משותף עם יהודה פלדות, עם נתיבי משי, עם המתועשת. מתעדים את הכל שלושת הצדדים ואז מנעת אפשרות מיהודה פלדות לבוא אחרי חצי שנה ולהגיד שם זה לא בסדר." מכיוון שהמזמין חזר ושאל באותו עניין, המומחה חזר על תשובתו גם בעמוד 75 משורה 31: "העד, מר גפני: אז אני שוב אענה. יש פה מצב מורכב, זה לא רק המתועשת מול נתיבי משי, אלא יש את יהודה פלדות שהוא בא מלמעלה ויש לו את הדעות שלו, את הרצון שלו. יכול להיות שהעבודה שמתועשת חשבה שהיא גמורה באפריל או בינואר בא יהודה פלדות באוגוסט ואמר לא, זה לא נראה לי. אני רוצה שפה תעשה ככה וככה. בדיוק, ברגע, אם היית ממשיך לעבוד עם נתיבי משי בצורה מסודרת ולוקח ערבויות וזה, אז נניח שהם היו בשטח לענות על כל הבעיות האלה. סילקת יד של קבלן. כדי למנוע מצב שמזמין, יכול להיות שבטירוף שלו, או. קיי? החליט שהוא רוצה 1, 2, 3, היית צריך לעשות פרוטוקול משותף עם יהודה פלדות ביום הסילוק או מיד אחריו ולמנוע מצב שיהודה פלדות יבוא אליך באוגוסט או עוד שנתיים אחרי זה, יגיד לך טעית פה, עשית שם, אני לא יודע." בימ"ש כבר קבע כי הקבלן חדל באופן בו לא מילא אחר תנאי ההסכם לגבי הגשת חשבונות.

סוף דבר בימ"ש מקבל חלקית תביעת הקבלן ודוחה את תביעת המזמין ומחייב המזמין לשלם לקבלן כלהלן : הסך של של 721,462 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כדין מיום 26.6.16 ועד מועד התשלום בפועל.

במסגרת הליכי הפישור שהתנהלו בתיק, פנה התובע למר איכר, לקבלת סיוע לגיבוש הסכמה בתיק.

לטענתה, התובע ידע על העסקה בחודש ספטמבר 2021, שכן בת"א 25566-12-20 המתנהל בבית משפט השלום בתל אביב בתביעת פירוק שתוף ביחס למקרקעין (להלן: תביעת הפרוק), שהתובע הוא צד לה, ניתנה החלטה המורה על מחיקת מר איכר מרשימת הנתבעים בשל ביצוע אותה העסקה והמידע עלה גם במסגרת דיון מיום 14.2.2022 בנוכחות באי כוח התובע בתיק שם. עוד נטען כי אין זה ראוי כי בעטיו של הליך הפישור אשר לא צלח, יתאפשר לתובע להגיש ראיות באיחור ולהפוך את נטל הבאת הראיות שכן אילמלא הפישור היו הצדדים מצויים לאחר שלב ההוכחות.

בפסק הדין בעיניין רע"א 5403/17 רבקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימיקלים לישראל בע"מ (5.12.2017), דן בית המשפט העליון, כבוד השופט דנציגר, בשיקולים הנבחנים בבקשה להגשת ראיה חדשה וציין את הדברים הבאים : "אכן, כלל היסוד הוא כי בעל דין יגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת" ולא "בתפזורת", וזאת על מנת לשמור על הסדר הדיוני ועל ההגינות הדיונית .

למשל: אופייה של הראיה הנוספת (האם מדובר בראיה "טכנית" באופייה, כגון תעודה רשמית שנועדה להוכיח עניין פורמלי); מהו השלב שאליו הגיע המשפט – כאשר ככל שמדובר בשלב מאוחר יותר, כך נטייתו של בית המשפט תהיה נגד פריצת הגבולות של סדרי הדין; מידת מחדלו של בעל הדין בעיכוב בהבאת הראיה, כלומר, האם ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר; וכן, כאמור לעיל, תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת.

...

תשובת הנתבעת לטענת הנתבעת, יש לדחות את הבקשה, עת הצדדים כבר הגישו את ראיותיהם ואף התייצבו לדיון ההוכחות, אשר היה קבוע ליום 13.9.2022, ולאחר שב"כ הנתבעת שקדה על הכנת חקירות נגדיות ואף הכינה בהתאם את העד מטעמה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים אני קובעת כי דין הבקשה להתקבל.

..עם זאת, נפסק, כי בית המשפט רשאי להיעתר לבקשתו של בעל דין לתקן פגם שנפל בתביעתו על דרך של הוספת ראיות נוספות, זאת תוך שימת לב לכך שמדובר בסטייה מסדרי הדין הרגילים, ועל כן הנטל להצדיק סטייה זו מוטל על המבקש להגיש ראיות נוספות [עניין רוזין, עמ' 742; רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקה 3 (30.7.2002) (להלן: עניין ממן)].

" בשים לב כי בקשת התובע הוגשה טרם נשמעו ראיות הצדדים (ואני ערה לטענת הנתבעת כי מועדי ההוכחות היו קבועים בתחילה לחודש ספטמבר 2022 אך נדחו בשל הליכי הפישור), ונוכח טענותיו, אשר נתמכו בתצהיר, מהם עולה כי לא היה בקשר עם מר איכר, וכי ידיעתו לגבי עסקת המכר עם מר איכר, כמו גם יתר הפרטים אותם הוא מבקש להציג במסגרת תצהירו המשלים, הובאו לידיעתו, רק עם חידוש הקשר עם מר איכר בסמוך למועד הפישור שנערך בתיק, ונוכח טענתו כי יש במידע אותו הוא מבקש להציג כדי לסייע בבירור האמת, אני מקבלת את בקשתו של התובע.

ההסכם שלא צורף לכתב התביעה דנא עמד במרכז התביעה שהתנהלה בין הצדדים בבית המשפט השלום בתל אביב ולפרטים שבו היתייחס בית המשפט במסגרת פסק הדין (נספח א' לכתב התשובה בסעיף 3(ג)-(ד) לפסק הדין); הסכם לבצוע עבודות שפוץ מיום 14.2.2002 במסגרתו הזמין התובע מהנתבע עבודות שפוץ במבנה ובתקרת דירתו (להלן: "הסכם השפוץ") (ההסכם לא צורף לתובענה דנא).

הנתבע 1 לא הסתפק בהודעה על כוונתו לרכוש את הדירה וביום 4.6.2020 פנה למשרד התיווך שבאמצעותו ביקש התובע למכור את הדירה והבהיר כי עומדת לו זכות סרוב ראשונה בהתאם לסעיף 12 להסכם השתוף ובקש כי המשרד יידע את לקוחותיו הפוטנציאליים על קיומה של זכות סרוב ראשונה, בעת הצגת הדירה (נספח ו' לכתב התביעה).

התובע שעמדתו היא כי זכות הסרוב של הנתבעים פקעה בחלוף 5 שנים מעת חתימת הסכם השתוף לאור הוראות סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין, ניהל משא ומתן עם רוכש פוטנציאלי של הדירה, במחיר של 3,300,000 ₪, אך בנסיבות של טענת הנתבעים הציע לנתבע 1 לרכוש את הדירה במחיר שהוצע לו על ידי צד ג' בכפוף להתחייבות בכתב של הנתבע 1 לרכוש את הדירה במחיר המוצע, וכן הציע לעכב את המשא ומתן ולאפשר לנתבע 1 להשלים את הרכישה תוך 14 ימים (נספח ח' לכתב התביעה).

לאחר שהצעותי לא התקבלו ולאחר ששקלתי שוב את הדברים, שבתי והצעתי לצדדים לפנות להליך פישור בכתלי בית המשפט, הצעה שאכן התקבלה, וכך הופנה התיק לפישור, אלא שמסתבר כי גם ניסיון זה לא צלח, שכן התיק חזר אלי, ועל כן כל שנותר הוא להכריע בטענות הצדדים.

זאת ניתן ללמוד, כך לטענת התובע, דוקא מהטענות שטען הנתבע בכתב ההגנה (סעיף 74) כי כוונת הצדדים היתה להגביל ל-5 שנים את פרק הזמן לתקפות התניה – זו התקופה שהוסכם כי במהלכה תבוצע תוספת בניה וישופץ הבניין או שהבניין ישופץ ללא תוספת בניה.

...

בנסיבותינו, לפי אומד דעת הצדדים המשתמע אליו התייחסתי לעיל (פסקה 27 לעיל) ולפי הנסיבות הפיסיות של המקרקעין קרי, 2 שותפים בלבד בבניין אחד, נקל להעדיף את עמדת פרופ' מ' דויטש המעניק בכורה להסכמות הצדדים שאף נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כדי לעגנן גם כלפי צד ג' – והמסקנה אם כן היא כי סעיף 34(ב) לחוק המקרקעין אינו חל על סעיף 12 להסכם השיתוף שהעניק זכות קדימה לשותף האחר, והטעם לכך כאמור, כי סעיף 34(ב) מתייחס להגבלת זכות אובליגטורית, ובענייננו כאמור מדובר בזכות קניינית רשומה שאינה מתבטלת 'סתם כך' באופן שרירותי בחלוף 5 שנים.

מצאתי אפוא לקבוע כי הזכות שקבעו הצדדים בסעיף 12 להסכם השיתוף, תקפה.

סוף דבר לאור האמור, אני דוחה את התביעה.

הנתבעים היתנגדו וטענו כי טרם בשלה העת למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים וזאת מקום בו הודעת רשות המיסים בדבר ביטול השומות נשוא העסקה, מותנית בבצוע הסדר השבה על פי פסק הדין, וסייג זה אינו מקובל על הנתבעים ואינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הסדר הפישור.

לפנייה זו, לשיטת הנתבעים, משמעות מרחיקת לכת, שכן הצעת הפישור התבססה על הנתונים העובדתיים המפורטים בכתבי הטענות, לרבות קבלת הסך של 7.8 מיליון ₪ מחברת דלק, ותשלום מס הכנסה בגין רכיב זה. מקום בו במסגרת הסדר הפישור ניתן ביטוי ממשי לסכומי המס אותם שילמה התובעת, והמשמעות של תיקון דוחות המס, יכול ויוביל לכך שהנתבעת לבצע את אותו תשלום, מוביל לתוצאה שלא ניתן להעלותה על הדעת.

לאחר שחזרתי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, להודעת רשות המיסים ולתוכנו של הסדר הפשרה, אני מוצאת כי דין בקשת הנתבעים לעכב את מתן התוקף של פסק דין להסדר הפישור להדחות וכי בשלה העת למתן פסק הדין.

אלא כי הודעת רשויות המס בדבר בטלות השומות, לא הותנתה בדבר, למעט שמירת זכויות הרשות בהתאם להוראות הדין במקרה בו ישונה ההסדר, ודרישה מצד רשות כלפי מי מהצדדים לקבלת מסמכים/נתונים שונים, שמורה ממילא לרשויות (בהתאם ובכפוף להוראות הדין), דרישה כאמור יכולה הייתה להיות מוצגת גם בעתיד וזמן רב לאחר שכבר ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים וממילא אינה גורעת מכל זכות נגדית העומדת לכל נישום/אדם, מול כל רשות.

...

על מנת שלא תמצא החלטתי כחסרה אני מוצאת לשוב ולציין (כפי הנקוב גם בהחלטתי מיום 6.8.2023) כי איני שותפה לנקוב בסעיף 2 לבקשת הנתבעים מאותו מועד ועל פיה, הותנה הסדר הגישור גם בתוכן בהחלטתי בעניין הגובה החשבונית שעל התובעת להמציא לנתבעת 1.

בהינתן הנקוב לעיל, ועת נחה דעתי כי התקיים התנאי המתלה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים כמפורט בהסדר מיום 18.6.2023, ותוך שביחס לכך יחולו הוראות הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים עם התיקונים להם ניתן תוקף של החלטה בדיון מיום 13.7.2023.

לעניין זה לאחר שחזרתי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, כמו גם לכתבי הטענות - אני מורה כי הסכום אשר ביחס אליו יוציאו התובעות חשבונית יעמוד על 7,801,968 ₪.

לאחר הליכים מקדמיים ממושכים וניסיונות פישור שלא צלחו נידרש בית המשפט לידון בבקשת האישור.

בעקבות זאת ניתן ביום 6.3.2022 צו אירעי על ידי בית המשפט עליון, המורה על עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר אישור ניהול התובענה כייצוגית.

לצד זאת, וחרף עמדותיהם, פנו הצדדים להליך גישור שהתקיים בפני כבוד השופטת בדימוס אסתר דודקביץ' מתוך מחשבה כי הגעתם לכדי הסכמה במסגרתו של הסדר פשרה תהא עדיפה על פני המשך ניהול הליכים משפטיים.

מעשה בית דין וויתור וסלוק: הוסכם כי אישור ההסכם על ידי בית המשפט, מתן פסק הדין וביצועו בפועל על ידי הבנק, יהוו מעשה בית דין נגד קבוצת התובעים כהגדרתה בהסדר הפשרה, פרט לאלו אשר יוצאו מקבוצה זו על ידי בית המשפט בהתאם להוראות סעיפים 18(ד) ו-18(ו) לחוק; וכן ביחס לעילות והסעדים הנזכרים בבקשה לאישור ובתובענה, בתקופה הרלוואנטית ובהתאם למפורט בפרק ה(3) להסדר הפשרה.

...

במרכזן של אלו, ניצבה טענת התובעת, כי הבנק גבה עמלה שלא כדין במספר מקרים, וביניהם בעת "חידוש עסקת אשראי", המזכה לטענתה בפטור מעמלת עריכת מסמכים בהתאם לאמור בהערת השוליים ביחס לתנאי פטור, אליה מפנה סעיף 3.3 לתעריפון "עסק גדול" של הבנק (להלן: "סעיף הפטור") כדלקמן: "פטורים: הקדמת תוקף/ הקטנת סכום/ שינוי נוסח ערבות/ חידוש עסקת אשראי, שאינו כרוך בעריכת בטחונות נוספים/ חדשים." לשיטת התובעת, פרשנות לשונית פורמליסטית של סעיף הפטור, מובילה למסקנה כי "חידוש עסקת אשראי" מתייחס גם להארכת תוקף של ערבות בנקאית, הואיל וערבות בנקאית מהווה סוג של אשראי.

אני סבורה שסכום הפיצוי שנקבע הינו סביר, ראוי והולם בהתאם לנסיבות המקרה, סכום אליו הגיעו הצדדים בסיוע המגשרת בפניה הובאו נתוני הבנק בנדון.

אלא, שאני סבורה כי בנסיבות העניין אין הצדקה לאשר הסכומים הנ"ל מכמה טעמים: ראשית, כי גם אם ניצמד להוראות המנחות אשר נקבעו בעניין רייכרט הרי שאת שיעור שכ"ט יש לקבוע במדורג ולפיו עד לסכום פיצוי של 5 מיליון יש לגזור שכ"ט בשיעור של 25% מהסכום ומעל סכום של 5 מיליון ₪ יש לגזור שכ"ט בשיעור של 20% מיתרת הסכום.

מינוי בודק: איני רואה טעם למנות בודק בנסיבות העניין, בהתאם לשיקולים השונים שפורטו; ובעיקר לאור התבססותו של הסדר הפשרה על נתונים המגובים בתצהיר הבנק ואישור רואה החשבון החיצוני של הבנק (ראו נספח א' להסכם הפשרה), על תמיכת המגשרת, ובהתחשב בזאת שהגורמים המקצועיים נמנעו מלהעיר בעניין זה. סוף דבר אם כן, הריני מאשרת את הסדר הפשרה בכפוף לתיקונים שפורטו לעיל.