הסכם שעות נוספות לעובדי הצלה בחופי תל אביב

בית משפט השלום בתל אביב -יפו ת"א 62580-12-20 חבר נ' קידר ואח' לפני כבוד השופטת מיה רויזמן-אלדור התובע: ארז חבר ע"י ב"כ עו"ד ד"ר קובי קפלנסקי הנתבעים: 1. גיורא קידר 2. קדר סוכנות לביטוח (1996) בע"מ 3. איילון חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אורי צחורי פסק דין

אשר על כן, לטענת התובע על איילון ביטוח לשלם לו את תגמולי הביטוח וסרובה לעשות כן אף מהוה הפרת הוראות ס' 27 ו – 28א. לחוק חוזה הביטוח כמו גם הפרת הוראות חוק החוזים וניסיון לעשיית עושר ולא במשפט ובנוסף על חיובה בתשלום הנזקים הביטוחיים יש לחייבה גם בנזקים הכספיים הנובעים מכך לרבות מכוח ס' 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 נוסף על תגמולי הביטוח המגיעים לו מכוח הפוליסה.

האם הוכחה "רשלנות רבתי" מצד התובע באופן שיש בו כדי להפקיע את הכסוי הבטוחי בנסיבות? נימוק נוסף לדחיית הכסוי הבטוחי על ידי איילון ביטוח כפי שפורט במכתב הדחייה הוא כי שהייה בחוף המזרחי בשעה 12:30 ועד 14:30 מהוה "רשלנות רבתי", קרי קיימת ידיעה או לפחות עצימת עיניים או אדישות לאפשרות מסתברת לנזק (פזיזות), וזאת בנגוד לערובת ביטוח 1.1 הדורשת זהירות ראויה בהפעלת הסירה (עמ' 88 לקובץ תע"ר התביעה).

מר בראון סימן את הסירה באמצעות אבוב ורוד על מנת למנוע תאונות עקב פגיעה על ידי כלי שיט חולפים, והתובע והמחלצים ניסו להציל חלק מהציוד שצף, ולבסוף הגיע עם צוות החילוץ לחוף שלדג בשעה 19:00 (ס' 15-12; 17 לתצהירו, נספח 4 לקובץ תע"ר התביעה).

...

סיכום אשר על כן התביעה מתקבלת בחלקה.

בנוסף תשלם הנתבעת 3 (איילון ביטוח) לתובע תשלומי ריבית מיוחדת לפי ס' 28א. לחוק חוזה הביטוח, הגבוהה פי 6 מהריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה על סכום תגמולי הביטוח בגין הסירה כמפורט לעיל (קרי - $64,000 כערכם בשקלים על פי השער היציג נכון למועד התשלום כשהם מוצמדים מיום מקרה הביטוח ועד למועד התשלום בפועל), וזאת החל מיום 3.9.20 ועד מועד התשלום בפועל.

עוד ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בגין עוגמת הנפש שהתנהלותם הסבה לו בסך 25,000 ₪, וכן אגרת משפט מלאה כפי ששולמה; שכר העדים כפי שנפסק בדיוני ההוכחות ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

ראו גם החלטה נוספת שמתייחסת למועצה ולמצבה הרעוע באותה עת: ס"ק (ארצי) 1016/04 לישכת המסחר תל-אביב, איגוד לשכות המסחר – הסתדרות העובדים הכללית החדשה (החלטה מיום 20.12.2004).

בין היתר, בית הדין הארצי הדגיש, "... שהפירוש המילולי הדווקני עליו נסמכים המערערים, מביא לתוצאה בלתי סבירה הן מבחינת תכלית ההסכם והן מבחינת ההקשר התעשייתי. מבחינת תכלית ההסכם – פעולה לפי הפירוש המילולי תביא, תחת צימצום מעגל הזכאים לפנסיה תקציבית העומדת בבסיס ההסכם, להרחבתו...". כן ציין בית הדין הארצי באותו המקרה, כדלקמן: [103: ע"ע (ארצי) 1709-01-12 מלכה – עריית תל אביב-יפו (ניתן ביום 16.8.2016).

] "הצדדים להסכם המעבר היו מודעים לכך שעובדים רבים במיגזר הצבורי בוטחו בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית, לרבות עובדים בעלי ותק של מספר שנות עבודה. עם זאת, כיוון שהגיעו לכלל מסקנה שהמעבר לפנסיה צוברת הנו חיוני למשק בבחינת 'צו השעה', סברו וקיבלו על עצמם לצמצם את מספר העובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, ואף היתנו בהסכם המעבר ובהסכם 2001, שלא  להוסיף על העובדים שהיו בתוכנית פנסיה תקציבית במועד הקובע, עובדים נוספים." שילוב של שני הגורמים שתוארו כעת, מעלה כי פרשנות ראויה של הסכם המעבר, אינה תומכת בטענות התובעת, ואף נוגדת אותה.

ערעור שהוגש על ידי המדינה לבית הדין הארצי נמחק בהמלצת מותב בית הדין – ע"ע (ארצי) 14731-02-13 (ניתן ביום 16.8.2013); פ"ה (י"ם) 20709-10-13 זורוחוב – מדינת ישראל רשות הכבאות וההצלה במשרד לבטחון פנים (ניתן ביום 15.8.2016).

] [108: ע"ב (ת"א) 7490-01 חן – מועצה איזורית חוף השרון (ניתן ביום 5.5.2005).

...

המועצה טוענת, מנגד, כדלקמן – - טענות סף – דין התביעה להיות מסולקת על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי והיעדר עילה; - אשר להתיישנות – בהתאם להלכה הפסוקה המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד ההצטרפות להסדר הפנסיה הצוברת, קרי חודש 9/1999.

על כן, אין כל מקום לדחיית מירוץ ההתיישנות; - אשר לשיהוי – למועצה נגרם נזק ראייתי עקב נקיטת ההליך בשיהוי ניכר, בחלוף כעשרים שנים ומעלה ממועד תחילת עבודתה של התובעת, ומשעה שמשרדי המועצה הועברו למקום אחר, מסמכים נעלמו ככל הנראה, והוחלפו עובדים מאותה התקופה; - התובעת ישבה במשך כל השנים בחיבוק ידיים, בידיעה מלאה כי היא מבוטחת במסלול של פנסיה צוברת, ונקיטת ההליך בשיהוי ניכר מהווה חוסר תום לב של ממש; - לגופו של עניין – טענותיה של התובעת דינן להידחות גם ביחס לטענותיה לזכאות לפנסיה תקציבית, היות שהיא הפרישה לתובעת את הסכומים המתחייבים על פי דין.

באשר לטענת העסקה פיקטיבית שמעלה התובעת -  הרי שלאור פסיקתו של בית הדין הארצי בעניין, אף אם התובעת היתה מוכיחה טענתה כי מדובר היה בהעסקה פיקטיבית של המועצה אשר במרוצת השנים העסיקה אותה לכאורה על ידי חברת כוח אדם אך בפועל היתה עובדת של המועצה, טענתה בדבר תחולת ההסדר הפנסיוני לגביה הייתה נדחית.

סוף דבר לסיכום – לאור כלל האמור והמפורט לעיל, דין התביעה להידחות, ונדחית בקשתה של התובעת להכריז עליה כזכאית להיכלל בהסדר פנסיה תקציבית.

עם זאת, ולפנים משורת הדין, ובשל היות התובעת עובדת פעילה במועצה, אנו קובעים כי התובעת תישא בהוצאות המועצה בסך של 3,000 ₪ בלבד.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 17900-04-17 01 נובמבר 2020 לפני: כב' השופטת מירב קליימן נציג ציבור (עובדים) גב' ניצה פרידמן נציג ציבור (מעסיקים) מר יונה הנדל התובע/נתבע שכנגד: יורם מוזר ע"י ב"כ: עו"ד יוגב דקל הנתבעת/תובעת שכנגד: מועדון ספורט רמת פולג ע"י ב"כ: עו"ד רם גילבוע פסק דין

במסגרת תצהירו תיאר התובע ארוע שלא נזכר בכתב התביעה, לפיו פנה לעזרה ממקורביו – רו"ח עמרם אפרתי וכב' השופטת בדימוס רות לבהר-שרון, שניסו לגשר על הפערים בינו לבין ההנהלה, ולאחר מספר שבועות של מו"מ התבקש להגיע לחוף הים על מנת לקבל את שיק הפיצויים בגובה 110% שהובטח לו ולחתום על מכתב סילוק, אולם השיק לא הגיע נוכח סרובו של ראש וועד העמותה (ר' ס' 32-37 לתצהיר התובע).

לא זו אף זו, אף מקרב העדים שהעידו מטעם התובע ושלטענתו ידעו אודות ההתנהלות האמורה – לא נמצא מי שיאשר את טענותיו בעיניין זה. כך, בעדותו של מר דני קריצמן, שעבד כמציל במועדון במקביל לתובע, נישאל הנ"ל האם שמע אודות גניבת שעות וחומרים והשיב כי שמע שמועות לא מבוססות בנושא (ר' עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 28.6.20).

אני מאשר בזאת שקבלתי מהמועדון את כל זכויותיי ואת כל הכספים המגיעים לי בגין תקופת עבודתי במועדון ובגין המגיע לי עם סיום עבודתי וסיום יחסי עובד מעביד במועדון, לרבות דמי חופשה שנתית ו/או פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי מחלה, שעות נוספות בגין ימי חול, שבת וחג וכל זכות סוציאלית המגיעה לי עפ"י דין.

מאחר שהתובע לא הוכיח שהפנה לנתבעת דרישה כאמור, ומשהחוק אינו מחייב מעסיק ועובד לחתום על הסכם עבודה ביניהם – יש לדחות את תביעת התובע גם ברכיב זה. דיון בתביעה שכנגד כאמור, במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחייב את התובע להשיב לה את הסכום ששילמה לו עבור פצויי פיטורים (132,614 ₪) וכן את יתרת ההלוואה שנותרה לו, בסך 11,950 ₪ (ס' 24-26 לכתב התביעה שכנגד).

...

על כן, דין תביעתו ברכיבים אלו – להידחות.

מאחר שהתובע לא הוכיח שהפנה לנתבעת דרישה כאמור, ומשהחוק אינו מחייב מעסיק ועובד לחתום על הסכם עבודה ביניהם – יש לדחות את תביעת התובע גם ברכיב זה. דיון בתביעה שכנגד כאמור, במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחייב את התובע להשיב לה את הסכום ששילמה לו עבור פיצויי פיטורים (132,614 ₪) וכן את יתרת ההלוואה שנותרה לו, בסך 11,950 ₪ (ס' 24-26 לכתב התביעה שכנגד).

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי דינן של שתי התביעות – הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד – להידחות.

משעה שהתובע קיבל כתב קביעות ביום 1.8.16, מתקיימים שני התנאים שנקבעו בהסכם 2016, והחל מחודש ספטמבר 2016 לכל המאוחר, התובע הוא מציל דור ב' קבוע.

כאשר קיימת בחירה מבין מספר פירושים אפשריים, חובה לפנות לא רק ללשון המסמך, אלא אף לנסיבות החיצוניות מחוץ להסכם, ולפרוש תשתית עובדתית מתאימה, אשר תסייע להיתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים (עס"ק (ארצי) 11563-05-10 אוניברסיטת תל-אביב – ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת תל-אביב [פורסם בנבו] (11.11.12)).

בנוסף למסקנתנו לעניין עמידתו של התובע בתנאי סעיף 6(ד) להסכם 2000, שוכנענו גם כי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון ההסכמים ותכליתם, תומכת בפרשנות התובע שלפיה נוכח כתב הקביעות שניתן לו בשנת 2016, ובשים לב להוראות סעיף 7 להסכם 2016, יש להכיר בו כמציל דור ב' קבוע, גם ממועד כניסתו לתוקף של כתב הקביעות (1.8.16).

מעיון בתלושי השכר לשנים 2011, 2012 ו-2013 עולה כי התובע הועסק ברצף כמציל במשך כל עונות הרחצה, כפי שמצויין במפורש בתלושי שכרו, בהם מופיע שיבוצו לאגף החופים ומופיעים תשלומים בכל אותם חודשים בגין תוספות הצלה, ולכן התובע עונה על תנאי סעיף 6(ד) להסכם 2000.

...

ברם, בענייננו, הרים התובע נטל זה המוטל עליו, הן באמצעות הראיה שהגיש – הקלטת השיחה ותמלול השיחה מיום 22.8.18, והן רצף האירועים על ציר הזמן, והעדויות שנפרשו בפנינו, מובילים למסקנה הנ"ל. כללו של דבר: מהעדויות ומכלול הנתונים שהובאו בפנינו, השתכנענו כי הרקע לתלונות כנגד התובע, והרקע לאי הכרה בתובע כמציל דור ב' קבוע, נעשו בשל מניעים זרים, לאחר שהתובע "העז" שלא להצטרף או להשתייך למחנה "הנכון". סיכום ביניים לא ניתן להמעיט מהחומרה שיש לייחס לדרך הפעולה שאימצה הנתבעת בהליך זה. דרך פעולה שבחרה להתכחש לעובדות ולהעלות טענות סרק.

לטעמנו, התנהלות זו חמורה שבעתיים, מקום שהיא באה מצד רשות ציבורית, והיא צריכה התייחסות של גורמי המנהל השונים ובפרט של גורמי הפיקוח הרגולטוריים, שהרי רשות ציבורית איננה אחוזתו הפרטית של מנכ"ל העירייה, ותפקידו של המנכ"ל ברשות ציבורית איננה לבחור כמצילי דור ב' קבועים מועמדים בהתאם למחנות וקשרים אישיים, אלא לתת ביטוי לאינטרס הציבורי ולפעול בהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים באופן אובייקטיבי, ולא בשל העדפה אישית של מנכ"ל העירייה.

אחרית דבר לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, ונוכח התרשמתנו מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע לסעד הצהרתי לפיו, התובע זכאי למעמד של מציל דור ב' קבוע החל מתום עונת הרחצה של שנת 2012.

מר שלום ונטורה, מנהל תיכנון בקרה ומנהל מאגף החופים של עריית תל אביב; מר אברהם הניג, מציל משנת 1964 ועד 2011 שעבד בחוף הנפרד ועבד עם התובע בחלק מתקופת העבודה.

" (עמ' 7 שורות 20-24 לעדות דורף) "לא עונה זה קיץ. עונת רחצה, אני ועוד שניים. בעונת החורף היינו מקבלים תיגבור מהמצילים. היות ולא מגייסים אנשים והמצילים לא יכולים לעשות את עבודתם כל החורף בתחנות, אז היו לטובת הנגרייה נותנים לי 2 אנשים שזה טוביה ועוד אדם בשם רפי רועש והיו עובדים אצלי ועושים את כל העבודות שהיה צריך לעשות." (עמ' 8 לפ' שורות 25-22 לעדות אלפסי) "ת: כן, אני יכול להרחיב. המצילים בתקופה עד לא מזמן עבדו בחורף בחלק לא שבעונת הרחצה, בחלק שנקרא "חורף", עבדו כ-7 שעות, שזה בעצם היה השרות שעיריית תל אביב נתנה לציבור, משעה 7 בבוקר עד שעה 2.

" (עמ' 9 לפ' שורות 22-20 לעדות אלפסי) התובע הוכיח באמצעות הסכם העבודה (ת/1) כי העיריה הייתה רשאית לתת לו לבצע עבודות נוספות מעבר לעבודת המציל וכן הוכיח כי אף ניתנה לו הסמיכה כפקח.

...

הכרעה לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי יש מקום למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע למחלתו.

הבדיקה החוזרת נעשתה ביום 20.3.16 ובה נרשם "החמרה מלפני שנה". על פי ההלכה הפסוקה מבוטח יכול להגיש תביעה בתוך 12 חודשים מיום ההחמרה ולא דווקא מיום הגילוי: "לא מצאנו מקום לשנות מהלכות קודמות, לפיה על מבוטח להגיש תביעתו להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה בתוך 12 חודשים מהמועד בו תועד הליקוי לראשונה וכמפורט בסעיף 84א(א)(3) לחוק. יחד עם זאת, במקרה של החמרה בליקוי השמיעה, דרישת 12 החודשים, על פי סעיף 84א(א)(3) לחוק, צריכה להיעשות ממועד ההחמרה ועד למועד הגשת התביעה למוסד. די בכל החמרה ואין צורך לבחון האם ההחמרה גרמה לכך שכושר השמיעה פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים" (עב"ל 37437-10-12 מרדכי ברזילי – המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 06.01.2015 - פורסם במאגרים האלקטרוניים) וכן: "משמעות הדברים הינה כי ניתן להכיר בהחמרה בכל שיעור כבפגיעה בעבודה, כל עוד מתקיימים שאר תנאי הסף הנקובים בחוק; כל עוד יש קשר סיבתי בינה לבין הרעש המזיק בעבודה; וכל עוד הפגיעה הכוללת בשמיעתו של המבוטח, לרבות המצב הקודם שאינו קשור לעבודה, עולה על 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים (והשוו לעב"ל (ארצי) 469/09 אריה שאולי - המוסד לביטוח לאומי (27.10.11))." (עב"ל 45494-03-13 המוסד לביטוח לאומי – דוד גרשטיין ניתן ביום 02.05.2015 – פורסם במאגרים האלקטרוניים) נוכח ההלכות שנפסקו בבית הדין הארצי, אם נתגלתה החמרה בליקוי השמיעה והתביעה הוגשה 12 חודשים לאחר הגילוי, הרי שהתביעה מוגשת במועד ובלבד שנעשתה 12 חודשים מיום ההחמרה וכן אין צורך בהחמרה בשיעור של 20 דציבלים לפחות אלא די בכל החמרה.

נוכח האמור דין טענת השיהוי להידחות.