הסכם שכירות משותף והתחייבות למזונות בין בני זוג

בהסכם הממון נקבע שהצדדים "מאמצים את ההסדרים הקבועים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק") ומסכימים כי הם יחולו על היחסים ביניהם בכפוף לשינויים המוסכמים שייקבעו בהסכם זה" (סעיף 3 נספח ד' לתצהיר הנתבעת).

במסגרת פירוט הרכוש המשותף של הצדדים הוסכם שיבואו "כל הנכסים והזכויות, ללא יוצא מן הכלל, שיצבור כל אחד מהם במהלך חיי הנישואין, למעט האמור בס"ק ד' להלן ולמעט סעיף 5 בעיניין דירת המגורים, יהיו רכושם המשותף בחלקים שוים בין בני הזוג. לרבות זכויות פנסיוניות, ביטוחיות, משכורות או הכנסות כלשהן וכן תגמולים בגין עבודה ויגיע כפיים שיצברו על ידי בני הזוג במהלך חיים המשותפים" (סעיף 4(א)).

כמו כן, הסכם הגירושין קובע עוד התחייבות לא שגרתית לפיה "כל עוד האישה תמשיך להתגורר בדירה לבדה (כך שלא יתגורר עימה דרך קבע בן זוג) הבעל ימשיך לשאת באופן בלעדי בכלל תשלומי אחזקת הדירה (כמו-ארנונה, מים, גז, חשמל, וועד בית)" וההתחייבות תפסק "ככל ויתגורר עם האישה בדירה בן זוג דרך קבע, ... וכלל התשלומים יחולו על האישה בלבד" (שם, סעיפים 21-22).

עדותה של עו"ד ויינטרוב מתיישבת עם דבריו של התובע במעמד הדיון לפיהם: "אני להסכם הגעתי עם גישה שמה שהיא רוצה ומה שהילד צריך הוא יקבל אפילו אם אני מבחינתי אצטרך לגור ברחוב" (עמ' 4, ש' 32-31), עם ידיעתו מה מקובל לשלם "נאמר לי לדוגמא למשל על כך שמקובל לשלם מזונות על ילד בסכום מסוים" (פרו' 22.12.2020 עמ' 4, ש' 11-10), ולמרות זאת הסכים לסכום המוסכם ואף התחייב לתשלום מזונות מלאים עד גיל 21 (עמ' 3, ש' 8-7; ר' גם עמ' 52, ש' 34-33).

ודוק, גרסת התובע לפיה יציאתו מהדירה הייתה בנסיבות קשות "גורשתי מהבית שהשקעתי בו, והופרדתי מהילד שאהבתי" (עמ' 17, ש' 34-33), אינה מתיישבת עם העובדות הבאות: התובע חתם על הסכם שכירות שתחילתו מיום 3.7.2020 (נספח ל"ח); בסמוך לאחר עזיבתו את הדירה יידע התובע את הגב' פ' על כוונתו להתגרש ביום 6.7.2020 (עמ' 32, ש' 4) והוא אף החל לחזר אחריה (עמ' 18, ש' 25-19; עמ' 19, ש' 7; נספח ט' (מיום 21.7.2020) לתצהיר הנתבעת); לאחר עזיבתו את הדירה לא נימנע מהתובע קשר עם בנו, ומכאן גם העידר חשש לעניין זה מצד התובע במעמד אישור ההסכם ("אנחנו עכשיו בתקופת מעבר... אני מאמין שכאשר המצב יתייצב אנחנו נתראה הרבה יותר. לגבי החוגים זאת גם סיבה שאראה אותו כי אני לוקח אותו לחוגים ואחזיר אותו"- פרו' 29.7.2020 עמ' 1, ש' 25-21).

...

המוטעם מהמקובץ: לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לומר שההסכם גרוע במידה בלתי סבירה.

אין בהיקף החוב כשלעצמו להביא למסקנה על תנאים לא סבירים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: התביעה נדחית.

לדבריו עוד, ביום 29.6.2014 נרשמו זכויות הנתבע על המקרקעין, ובנגוד להסכם בעל-פה בין הנתבעים לבין בני הזוג, זכויותיו של התובע, או שמא של בני הזוג, לא נרשמו.

הוא מוסיף שהנתבעים מעולם לא חזרו בהם מהמתנה שהעניקו לבני הזוג, שהיא לדבריו "זכויות הבניה בדירת הנישואין". התובע מוסיף שביום 1.10.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בתביעות המזונות והאחריות ההורית במסגרת ההליכים הקודמים (אישור הסכם הגירושין).

על סמך מצג מצד הנתבעים הוא השקיע משאבים אישיים, "החל מחודש 08/09 ". עוד שינה מצבו לרעה עם הכניסה לדירת המריבה, שעה שבני הזוג "הסתמכו על התחייבות הנתבעים כי דירת הנישואין תהיה

( התובע במסגרת הליכי העבר, בהם הוא עצמו מציין שעזב את הבית במועד זה (נס' ז'-יא' לתצהירה נ/ עוד מפנה האשה לבקשתם המשותפת של בני הזוג לגירושין בפניי בית הדין הכנסייתי, גם בה מאשר התובע שעזב את הבית בחודש 12/2009 (צורף נספח יב' לתצהירה).

האב הכחיש בתוקף ובאופן עיקבי את טענת המתנה, ותיאר כיצד בשלהי שנת 2008 , על רקע הצורך שעלה לבני הזוג לעזוב את דירת אחיו של התובע, הוא הציע לבני הזוג להתגורר בשכירות בדירה שעתידה להבנות בחודשים הקרובים ואותה ייעד להשכרה (תמ'-ג', ע' 33 , ש' 32 ).

...

התוצאה מכל הטעמים שעלו בפסק הדין, נקבע כדלקמן: דין התביעה להידחות מפאת התיישנות ומפאת הכתמתה בחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים, שאף מקימים השתק כלפי התובע.

כמו כן, דין התביעה להידחות לגופה.

20 התובע ישלם לידי הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15,000 ₪ (כולל מע"מ) תוך ימים מהיום, וממועד זה יישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בסיכומים אותם הגיש האב טען הוא כי יש לקבוע כי חיובו של הבן הבגיר יפחת מיום 6/2020 לשעור 1/3 מגובהם לתקופת השרות הצבאי, חיוב מזונות הקטינה יבוטל לאור קביעת משמורתה אצל האב וכן מעברה לפנימייה, ובאשר לקטין, המצוי בפועל במשמורת משותפת, מבוקש שלא לקבוע חיוב מזונות כל עוד הצדדים מתגוררים יחדיו, שכן האב הוא שמשלם את כל ההוצאות בבית כפי יכולתו וגם האם משתתפת.

בשנת 2014 , לאחר שבני מישפחת האב עזבו את הדירה, נשארו הצדדים להתגורר ביחידת הדיור ששופצה, בעוד הדירה הישנה מושכרת לשוכרים בעבור סך 4,300 ₪ לחודש, דמי שכירות המשלמים את המשכנתא, והתחייבו לשלם דמי שכירות לנתבע 2 בגין חלקו בדירה בסך 1,800 ₪ בכל חודש.

( כאמור, הצדדים נישאו זל"ז ביום 25/6.2002 , ומשעה שלא ערכו ביניהם הסכם ממון, כדרישת הפרק הראשון לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), חל עליהם הסדר של איזון משאבים בהתאם לפרק השני לחוק יחסי ממון.

הדברים נכונים במיוחד משמדובר בדירת מגורים, שהנה נכס משפחתי מובהק, משמעותי ביותר אצל בני זוג, המשמש את בני הזוג וילדיהם המשותפים בחיי יום יום, כך שסביר להניח בהיעדר כוונת אחרת, כי במהלך חיי הנישואין נוצרים יחסים דינמיים בין בני הזוג ושניהם התכוונו כי הבעלות בדירה כזו תהיה לשניהם.

...

) האיזון יהא בהתאם לסעיף הנסיבות כפי שתוארו אינן מובילות למסקנה זו. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים אותם הגישה האם.

סוף דבר המשמורת בקטינים תהא כפי קביעתי: הקטינה בידי האב.

בנוסף אני ממנה את השמאי מר משה סער על מנת שיעריך את שווי הזכויות בדירת המגורים נכון .

הפסיקה קבעה מספר פרמטרים לבחינת כוונת השתוף בין בני זוג ידועים בציבור ביניהם אורך תקופת החיים המשותפים, דפוסי עבודתם של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית, קיומם של ילדים משותפים, מידת השתוף בהשגת מקורות פרנסה, מקורות המימון של הנכסים ועיתוי רכישתם וכו'.

דיון והכרעה בהתאם להלכה הפסוקה תביעת מזונות של "ידועה בציבור" אפשרית מכח היחסים החוזיים שנוצרו בין בני הזוג, כאשר יש לבחון את אומד דעתם ואת כוונם הסובייקטיבית מנקודת מבט של "הסכם" ולא על פי הסטאטוס שלהם (ר' רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח' (פורסם בנבו, 10.12.03).

נמצא כי חיובו של האיש בתשלום מזונות הבת ככל שהוא נובע מהסכם הגירושין אינו קשור כלל ועיקר עם ההיתחייבות שנטל על עצמו מול האשה והמשכיר.

...

סיכום מכל המקובץ נקבע כדלקמן: בתביעה הרכושית- נקבע בזה כי כל הזכויות, הנובעות מעבודתם של הצדדים לרבות פנסיה, מענקי פרישה, ביטוחים , קופות גמל, קרנות השתלמות וחסכונות אחרים שהצטברו במקום העבודה במהלך היחסים כידועים בציבור- מיום 1.6.2010 ועד לחודש 1.2.2019 הינן זכויות משותפות.

התביעה למזונות משקמים נדחית.

התביעה הכספית נדחית.

ככל שלא תתגורר בבית, האב ישלם האב ישירות לידי הבת; קצבת הקטינות מהמל"ל תשולם לידי האם בנוסף לסכום המזונות; האב ישא בתשלום ביטוח בריאות משלים עבור הקטינות כפי שקיים במועד חתימת ההסכם; להבטחת תשלום המזונות העתידיים האב התחייב לרכוש פוליסת ביטוח חיים ואבדן כושר הישתכרות ע"ס 7,000 ₪ לחודש כאשר הבנות המוטבות הבלתי חוזרות בביטוחים.

ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין (13.6.94) - "כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים. הסכם גירושין הוא בדרך כלל בגדר הסדר כולל של נקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותו כשלמות אחת; יש לנסות ולהקנות לו יציבות ואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג שנפלה ביניהם מחלוקת שאינה ניתנת ליישוב, אחרת לא יהיה ערך להסכם גירושין וכל הסכם יהיה רק בגדר שלב ביניים עד לפניה חוזרת לבית המשפט.

אני מעמידה את הכנסותיו של האב במועד אישור ההסכם, על יסוד הצהרתו בכתב התביעה ובתוספת הכנסות מיחידות הדיור המושכרות ע"ס 38,000 ₪-45,000 ₪.

האב נטל על עצמו התחייבויות בהסכם – תשלום החזרי המשכנתא על דירת המגורים שעברה במלואה לבעלותו – 1.4 מיליון ₪, החזר הלוואות שנטל על פי הסכמים מהשנים 2016-2017 מצדדי ג' (א. ט. וא. ב.) – 500,000 ₪, החזר הלוואה מגב' א. ב. – 80,000 ₪, החזר חובות בחשבון הבנק המשותף בבנק מזרחי – 300,000 ₪, החזר חוב לבנק הפועלים – 147,000 ₪.

...

שוכנעתי כי שינוי אופן חלוקת צרכי הקטינות בין ההורים כפי שמתנהלים בפועל, באופן בו האב משלם לאם סכום גלובאלי עבור השתתפותו בצרכי הקטינות, יעצים את הסכסוך ביניהם וירחיב את גדר המחלוקות בהתנהלות השוטפת ביום יום דבר שאינו לטובת הקטינות.

שוכנעתי כי האם משתמשת בכספים שמשלם האב עבור צרכי הקטינות.

סוף דבר נקבע בשתי התביעות כדלקמן: א. האב ישלם לידי האם עבור מזונות הקטינות סך 5,200 ₪ לחודש (2,600 ₪ עבור כל קטינה).