בהנתן האמור, אני קובעת כי ההבנה בין הצדדים היתה, כי לכשיתגבש ביניהם הסכם ביחס להקמת ותפעול המיזם, המימון, למצער "המימון הראשוני", של אותו המיזם, יעשה על ידי הנתבע, אלא שבפועל אין חולק כי טיוטת הסכם המייסדים לא נחתמה על ידי הצדדים, וכי לא הוקמה חברה לשם הפעלת המיזם, וכפי שיפורט להלן, מחומר הראיות והתנהלות הצדדים לאחר שהמשא ומתן לא הבשיל כדי הסכם, עולה כי הם הסכימו כי כל עוד לא התגבש/יתגבש הסכם כאמור, ישתפו פעולה ביניהם במתוה שאינו זהה לזה שהוצג בטיוטת הסכם המייסדים, וממילא לא שוכנעתי כי במשך אותם מספר חודשים שבין מרץ 2016 ועד לחתימת הסכם הפסקת הפעילות, "נוצרה שותפות בין הצדדים", כטענת התובע.
כמובן שאני מיתנגד להרחבת חזית, אבל בוא נשמע ממך, איש עסקים מנוסה, מנהל כספים בכיר בחברות מובילות, אדם משכמו ומעלה נותן למישהו הלוואה, למה לא עשית הסכם הלוואה?
לא עשינו הסכם הלוואה כי זה היה ברור לי שאני נותן ליובל כסף באופן זמני עד שיוכל להחזיר לי. זו לא הייתה הלוואה במובן הרישמי של העניין, הלוואה, ריבית, לוח סילוקים.
...
עוד אני קובעת כי ככזה, מהווה הסכם סיום הפעילות "חוזה חדש", ומשכך ממילא אין באפשרות התובע לטעון להפרת הבנות קודמות שהיו בין הצדדים עובר לחתימת ההסכם האמור ו/או לחיובים כאלה ואחרים, שלא בא זכרם במסגרת הסכם הפסקת הפעילות.
אני רואה להבהיר בעניין זה, כי עת במסגרת ההתחשבנות הופחת סך ההוצאות בהן לשיטת התובע נשא כל אחד מהצדדים מסך ההכנסות שהתקבלו אצל כל אחד מהצדדים, ושעה שסכום ההוצאות שציין התובע כי נשא בהן במסגרת ההתחשבנות, כולל לשיטתו סך של 821,000 ₪ בגין תשלום לספקים ו"עמיל מכס" – מצופה היה כי אילו התובע סבר כי מלכתחילה לא הוסכם כי יישא בהוצאות אלה, יתווסף סכומן לסכום לו זכאי הוא לשיטתו מהנתבעים, אלא שאלה צוינו כחלק מסכום ההוצאות בהן נשא, בלא שצוינה הסתייגות כלשהי בעניין, והאמור מהווה חיזוק לכך שבעת עריכת ההתחשבנות, לא סבר כי הוא זכאי להשבת מלוא סכום הוצאות אלה בסך של למעלה מ-800,000 ₪ מהנתבעים, וחיזוק נוסף למסקנה, לפיה ככל שאכן מימן הסכומים האמורים, לא עשה כן תוך הסתמכות כי אלה יושבו לו על ידי הנתבעים, אלא מתוך שיקולים כלכליים שלו, ותוך תקווה כי בסופו של יום ה"מיזם" יצליח ויניב לו רווח.
נוכח האמור, אני דוחה את התביעה.
