לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אבישי רובס) מיום 10.12.19 בתיק אזרחי 42392-10-19, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לצוו מניעה זמני בעילה הקניינית, ובתוך כך, הורה למשיבים להגיש בקשה להיתר בניה לצורך הקמת הגדר וכפוף לקבלתו ו/או קבלת אישור בכתב מאת רשות התיכנון כי אין צורך בהיתר בניה, לא תהיה מניעה לבניית הגדר.
עוד נקבע שהצדדים הקימו ובנו, כל אחד על חלקו במקרקעין, בית מגורים ובין שני בתי המגורים מחבר קיר משותף, כך התייחסו שני הצדדים בהסכם השתוף שנירשם בטבו, שהגדר הקיימת בין שתי החלקות היא קיר משותף.
בית משפט קמא תיאר את הגדר המבוקש בנייתו על ידי המשיבים בסעיף 11 להחלטה : " ...אבהיר כי הנתבעים מבקשים לבנות בצד הגדר הפונה למגרשם גדר עץ שגובהה 2.07 מטר מפני הקרקע (מדובר בגדר עץ מדורגת, לאורך פני הקרקע) וגובהה המרבי יהיה נמוך בכ - 30 ס"מ מגובהה המרבי של גדר המתכת המותקנת כיום על גבי גדר האבן המפרידה בין שני המגרשים. הגדר תיתמך בעמודי עץ ומתכת שימוקמו בתוך מגרשם של הנתבעים ובנוסף, היא תיתמך על ידי הגדר הקיימת במספר מקומות, מצד מגרשם של הנתבעים.".
המבקשת הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע, צו עשה קבוע ותביעת נזקין לבית משפט קמא ובד בבד הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני.
הטענה המאוחרת , שאין לה כל זכר בכתב התביעה או בבקשה המקורית כי בוצעו תקוני גבול והגדר היא למעשה מוקמת בחלקה לאחר תקוני הגבול (גם טענה זו לא נטענה במפורש) לא נתמכה בחוות דעת של מומחה שיצבע היכן עובר קו הגבול החדש ביחס להקמת הגדר לאחר תיקון הגבול ואם זה עולה בקנה אחד עם הסכם השתוף שקובע שיווין של שטח (הפרש של מטר בודד) בין שתני המגרשים.
...
חזרתי ועיינתי בכתב התביעה ואני סבור כפי שסבור בית משפט קמא, כי העילה הקניינית עליה מבוסס כתב התביעה שהגדר נבנתה בין שני המגרשים נבנתה בתוך המגרש שבבעלות המבקשת בהתאם להסכם השיתוף לרבות התשריט שצורף לו. כתוצאה מכך הגדר היא בבעלותה הבלעדית של התובעת וכי המשיבים לא יכולים לבצע כל שינוי בגדר.
דיון והכרעה ;
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
אני סבור כי צדק בית משפט קמא במסקנתו שדחה את הבסיס הקנייני למתן צו מניעה, ולמעשה בית המשפט נעתר באופן חלקי שהורה למשיבים לבנות לאחר קבלת היתר בניה או אישור בכתב שהגדר אינה טעונה היתר, ובכך אף אפשר למבקשת במידה ותוגש בקשה לקבלת היתר, להעלות התנגדויות במסגרת ועדת התכנון והבניה.
גם באשר למאזן הנוחות, לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא ובהעדר פגיעה קניינית כמפורט על ידו, צומצמה המחלוקת לעצם קבלת היתר, ובכך קבע בית משפט קמא שעל המבקשים לבנות לאחר קבלת היתר כדין לפי סעיף 145, או לחילופין אישור בכתב שהגדר אינה טעונה היתר, ורק בקיום אחד מתנאים אלו ניתן להקים את הגדר, בעת שקבע:
" יחד עם זאת, מוטל על הנתבעים להגיש בקשה להיתר בניה לצורך הקמת הגדר. לפיכך, בכפוף לקבלת היתר כחוק מאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה ועל פי האמור בהיתר לכשיתקבל (ולחילופין, אישור רשמי בכתב של הועדה לתכנון ובניה כי אין צורך בהיתר בניה) לא תהיה מניעה לבניית הגדר."
אני סבור כי בהחלטה זו לא נפל כל פגם המחייב התערבות של בית משפט זה. במקרנו לא התקיימה עילה להתערבות בית המשפט של הערעור בהחלטתו של בית משפט קמא ולפיכך, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.
