הנתבע בתגובתו מיום 1.8.16 ציין כי חלה היתיישנות שכן ממועד שינוי ייעוד הקרקע בשנת 1992 חלפו 21 שנים לערך, וממועד חתימת הסכם השתוף ביום 19.3.2000 חלפו 16 שנים לערך.
בספרם של גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019) , הוסבר כי "הוראה חוזית הקובעת מנגנון השלמה פנימי או מטילה את מילוי החסרים בחוזה על אחד הצדדים, על שניהם או על אדם שלישי, אינה חותרת תחת דרישת המסוימות. להיפך: קביעה פנימית כזו בגוף ההסכמה חוסמת פנייה לערוצי השלמה חצוניים, באשר היא מעידה על כך שהצדדים אינם מעוניינים להעזר בהוראות ההשלמה של החוק."
בע"א 133/89 החברה לפיתוח חוף התכלת (תל-אביב-הרצליה) בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה, פ''ד מז'(5) 689, ציין כבוד השופט לוין כי : ב"מציאות העסקית קיימים מצבים רבים שבהם הצדדים נמנעים במודע ובמתכוון מלהכריע בעיניין מסוים, ומעדיפים להותיר את ההכרעה לשלב מאוחר יותר בהקשר זה יש חשיבות לטיבה, למהותה ולנסיבותיה של העיסקה.
במקרה שלפנינו מנגנון ההשלמה היה פנימי, אך הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה הדדית בדבר התמורה שתתקבל על פי החוזה, כאשר המועד לקיים משא ומתן על מנת להגיע להסכמה כזו, היה עובר לתחילת הבנייה על הקרקע.
...
האם יש להורות על השבה מלאה? סבורני כי בנסיבות דנן התשובה לכך היא שלילית.
אני סבורה כי היקף שירותי הבנייה היה אמור להביא בחשבון את שווי המקרקעין, אך גם את המטרה היסודית שעמדה בבסיס העסקה, לפיה שני הצדדים יפיקו רווח ממשי מרכישת המקרקעין והפשרתם.
לאחר כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 647,500 ₪.
